מי שם את הטרטע בראמא-לאמא-דינג-דונג?

שני שירים שהתנגנו לי בראש בשבוע האחרון החליטו במפתיע לשתף פעולה בנושא חשוב: הביישן הגלובלי. לפתע שמתי לב שיש ז'אנר שלם של שירים שבהם הגיבור רק מחפש מה לומר – לרוב לבחורה, מה לעשות, ואין לו כלום. את השיר הראשון בז'אנר אני חייב לשותפי לתחרות הדיבייט שהשתתפתי בה ביום חמישי, שבדרך חזרה הביתה ניגן לנו את שיר הטרטע, של אתניקס והקומדי סטור.

כששמעתי את השיר הזה נזכרתי בעוד שיר אחר, ממעמקי הזמן, שהנושא שלו ממש אותו דבר, אפילו עם הוא קצת מרחיב את השימוש במילת הקסם שלו לכל מי שאין לו מה לומר. נמצאים בו לואי הששה-עשר המחפש מילים אחרונות על הגרדום ומשה רבינו העומד נדהם מול עגל הזהב, אבל המוטיבציה הראשונית היא, כרגיל, בנות: להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אמא של העשירים ערבייה

smear

רציתי שהפוסט הזה יעסוק במחיר הקוגניטיבי של העוני, בעקבות ראיון ב"הארץ" עם חוקר בתחום. אבל כדי לעשות עבודה יסודית הלכתי לקרוא את המאמר שפורסם בז'ורנל מדעי ואת הדיון עליו, ומכיוון שתקופה לחוצה עכשיו, עד שזזתי התברר שהמאמר הזה הוא רק כוח החלוץ של קמפיין השמצה מתמשך, שהמשיך למשל במאמר על כך שהעשירים מתחתנים ביניהם וכך משמרים את הפער המעמדי.

למה אני קורא לזה קמפיין השמצה? לא בגלל היעד של הכתבות. אחרי הכל, כתבה שתוקפת מישהו היא תמיד לגיטימית אם היא נכונה. קמפיין השמצה מתאפיין במבנה לוגי ספציפי: יש לו חוליה ראשונה כלשהי שעלולה להוביל אדם סביר למסקנה הרצויה, אך שאר החוליות בשרשרת הלוגית חלשות להפליא. לכן קמפיין השמצה מציג רק את החוליה הראשונה ומסתיר את השאר, וסומך על החשיבה הלא ביקורתית מספיק של חלק מהציבור, שישלים את המסקנה המתבקשת.

הדוגמה הידועה מהכותרת היא "אמא של פרס ערביה". אפילו אם נקבל את הטענה כעובדתית (היא לא, אבל זה לא חשוב), עדיין חסרים כאן כמה שלבים. הטיעון המלא הוא כזה: אמא של פרס ערבייה –> פרס מזדהה עם הערבים יותר מהיהודים –> פרס עושה שלום למען הערבים –> מכך ומההנחה המובלעת ששלום הוא משחק סכום-אפס נובע שפרס רע ליהודים. כמובן, כל שלב בטיעון הזה מופרך והופרך בעבר. קמפיין השמצה עובד כי בזמן שהחוליה הראשונה רצה סביב העולם, קבוצת ההפרכות של החוליות הבאות בקושי מספיקה ללבוש מכנסיים. בפוסט הזה, אנסה לפרוש את הטיעון השלם שמאחורי קמפיין ההשמצה של "הארץ", ולהתמקד בכל החוליות שהם היו רוצים שנתעלם מהן. להמשיך לקרוא