הקפיטל (7,8): קאזוס בלי

בפרקים 7 ו-8 מרקס לוקח את המסגרת של הפרש הפוטנציאלים שהגענו אליה בפרק הקודם, ומציג אותה בצורה אחרת, לא דרך כמות העבודה אלא דרך יום העבודה. המטרה היא ליצור מסגרת רעיונית שתעזור לנו להבין את המלחמה על אורך יום העבודה.

הטיעון הבסיסי הוא פשוט: בעל ההון משלם את עלות העבודה הדרושה לקיים את הפועל למשך יום עבודה, אבל כדי למצות את הפרש הפוטנציאלים, הוא צריך להעביד אותו כמה שיותר במהלך היום הזה. על הטיעון הזה נוסף דיון בגבולות המינימום והמקסימום של חלק הזמן שאפשר להעביד את הפועל. המינימום, כמובן, הוא החלק שמחזיר את העבודה שמושקעת בקיום הפועל. המקסימום הוא למעשה רק היכולת הפיזית של הפועל והעובדה שיש רק 24 שעות ביום. מכיוון שאין מקסימום תאורטי, קביעתו של המקסימום לפי מרקס היא רק עניין של כוח: "במקום שעומדת זכות שווה מול זכות שווה – באה האלימות ומכריעה ביניהן". להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פלאשמוב בפארק

בדיון על הרצח בפארק של אדם שירד לבקש קצת שקט מחבורת נערים שיכורים, כבר שמענו את כל התאוריות לגבי מי אשם: המשטרה, מערכת החינוך, הממשלה, הכיבוש. וכל מי שמאשים, גם מציע פתרון לשאלה הנפרדת על מה לעשות: לתקן את הגוף האשם.

מתוך כל המאשימים בולט הפוסט רצח על רקע תכנוני של יואב לרמן (בהערת אגב, יש וויכוח אם קטע דומה ב"הארץ" הוא פלגיאט, לא נכריע בוויכוח הזה כרגע). התאוריה שלו היא שהפארקים המדוברים הם חלק משכונה שמתוכננת גרוע: אין בה עירוב שימושים או מגוון תנאי מגורים, ולכן האוכלוסייה בה הומוגנית מאד והפעילות בשכונה היא באופן גורף רק בשעות של יציאה לעבודה או חזרה ממנה – באוטו, ישירות לחניון. אין פעילות בשכונה, ולכן אין השגחה פסיבית על הרחוב.

אמנם צריך לתקן את הממסד התכנוני כך שלא יתוכננו עוד שכונות רבות כאלה, אבל הפעם בתיקון הגוף האשם אין פתרון למצוקה הקיימת. השכונות הקיימות ישארו כמו שהן: פרברי שינה מתים. אז מה בכל זאת עושים?

כאן אפשר לעשות את התרגיל הנשכח והנידח של חיפוש פתרון מחוץ למערכת הממשלתית. במקום לשאול איזה מנגנון צריך לתקן, אפשר לשאול מה התושבים יכולים לעשות כדי לעזור לעצמם. והתשובה פה היא די פשוטה: אם הבעיה היא בחוסר השגחה פסיבית על הפארק, אפשר לייצר כזו. או ליתר דיוק: כשמישהו יורד להשקיט את השיכורים, הוא צריך פשוט לרדת עם עוד עשרה שכנים.

נכון, צריך לארגן את זה. בשכונות שהמאפיין המרכזי שלהן הוא ניכור, לאף אחד אין עשרה שכנים מן המוכן לגייס. מישהו צריך לתלות הודעה במבואות של הבתים הגובלים בפארק, לכנס את המעוניינים, לאסוף מספרי טלפון, לקבוע כללים, אולי לפתוח דף בפייסבוק. צריך יזם אחד שיארגן את המנגנון. אבל זה הכל בעצם. והפתרון הזה הוא הזול ביותר לכולם, וגם אינו דורש חקיקה. הוא רק דורש השתחררות מהתלות המנטלית באמא מדינה.

הקפיטל (5,6): הפרש פוטנציאלים

סוף סוף מרקס מספק לנו מהלך לוגי מעניין בפרקים 5,6, שעוסקים במקורו של עודף הערך, או כיצד נוסף ערך חליפין לסחורה בתהליך העבודה. מעניין אבל לא נכון, מכיוון שהוא נשען על אותה הנחת יסוד שגויה מפרק 1. אבל לנו יש מסלול ניתוח מקביל בסדרת הפוסטים הזו, בו אנו לוקחים את הניתוח של מרקס ומנסים להבין מה היה קורה אם הניתוח היה מופעל על הנחות יסוד טובות, ובמסלול המקביל הזה המהלך החדש של מרקס דווקא יכול להביא למחשבות מעניינות.

אבל לפני כן, לי ולמרקס יש וויכוח שנמשך עוד מפרק 4, לגבי מי מוסיף עבודה לחומר הגלם כדי להפוך אותו למוצר. אני טענתי שמכיוון שבצדק, עבודה מנטלית נכללת בהגדרת העבודה של מרקס, הרי שגם בעל ההון מוסיף עבודה מסוגים שונים. מרקס מגיב: להמשיך לקרוא

הולך וגובר הדור

היה לי השבוע דיון עם חבר על השאלה העתיקה, האם הולך ופוחת הדור. זו שאלה ענקית כמובן, וכוללת בתוכה הרבה עניינים שגם אם הם מדידים, מעט אנשים ממש מדדו אותם. ההכרעה, לכן, היא עניין של פסימיזם מול אופטימיזם. הדעה שלי היא הדעה האופטימית, לפיה הדור לא פוחת, ואולי אפילו גובר: הדור שלנו איכותי יותר מדור הורינו, והדור הבא אולי יהיה איכותי יותר מאתנו. השאלה שלי היא האם האופטימיזם שלי הוא רגשי בלבד, או שזהו אופטימיזם רציונלי, שיש לו מגמות חיוביות להסתמך עליהן.

אבל קודם, מהי איכות? אני אשתמש בשיטה שהצגתי כשדנתי בשאלה "האם כולם טפשים?" – אני אחלק את האיכות לשלושה תחומים: ידע, כלים מנטליים ומוטיבציה. שלושת התחומים האלה אמורים להצטרף לאנשים שהם, במינוח הצופי, "חברים מועילים בחברה"; כלומר, אנשים שלפחות נושאים את משקלם האישי במקום להתמך, ומעבר לזה עוסקים בפעילות שמוסיפה ערך לחברה – בין אם זה יזמות עסקית, יצירה אמנותית המדברת לקהל, או סקרנות מדעית ויכולת המצאה טכנולוגית. להמשיך לקרוא

הקפיטל (4): המאגיה השחורה של ההון

הפרק הרביעי של הקפיטל הוא כפי הנראה חוליה מקשרת: בשלושת הפרקים הראשונים דיברנו על מושגים בסיסיים בכלכלה, ובפרקים הבאים נדבר על איך הפרולטריון מנוצל על ידי ההון. הפרק הרביעי נועד לתת לנו את הבסיס לכך. כמו הפרקים הקודמים הוא לא מצליח, ועושה את עבודתו על ידי קפיצות לוגיות והתעלמות מהסברים חלופיים. בעוד שבפרק הקודם ראינו שימוש ראשון (לרעה) להגדרה חסרת התוכן של "זמן עבודה חברתי הכרחי", בפרק הזה אנחנו מתחילים לראות כיצד ההנחה הלא מוכחת לפיה הזמן הזה קובע את ערך הסחורה הופכת להיות, כפי ששיערתי בפרק השני, הטאוטולוגיה הגדולה בהיסטוריה. להמשיך לקרוא