לצדוק כל הדרך להפסד

תמונה מהפגנה אחרת באותו מקום. שלושה נושאים לא קשורים בלי אפילו להתאמץ לחפש.

הייתי בהפגנה נגד הרפורמה ברשות השופטת. ואף שלכאורה היה אמור להיות לי הרבה במשותף עם מי שסביבי, מה שראיתי אכזב אותי. נראה שעבור רוב הנוכחים, הצורך לנצח את המאבק הספציפי הזה הוא עניין שולי. אולי אני ציני, אבל איך עוד אפשר להסביר את מה שראיתי?

אפשר להתחיל עוד לפני ההפגנה עצמה, עם רשומות פייסבוק של כאלו שרוצות להגיע עם דגל פלשתין, ומתעקשות על זכותן לעשות זאת. ואכן, אפשר אפילו להסכים שזו זכותן. אבל כמה אנשים מתרחקים מהפגנות שיש בהן צל צילו של אזכור לשמאל, כי הם לא מוכנים לעמוד באותו מקום עם דגל פלשתין?

מניפי הדגלים אולי חושבים שיש פה איזה הצהרה שחשובה יותר מהנייטרליות של הרשות השופטת. למרבה הצער, אחרי שהם יפסידו את הקרב על הרשות השופטת, הם עלולים לגלות שנלקחים מהם כל כלי הנשק בקרב על הנפת כל דגל שהוא.

זו לא הצורה היחידה של הרחקת אנשים שיכלו לתמוך. במקום שבו עמדתי התמקמה קבוצה של בוגרי מחאת הדגלים השחורים ובלפור, וצעקה במגפון את כל להיטי "ביבי לך". אבל אולי, בהפגנה שאינה על ביבי, היה כדאי למשוך גם אנשים שעשויים להסכים על נושא הרשות השופטת ולחלוק על נושא ביבי? למה זה חשוב לדחוף תמיד את כל הנושאים ביחד?

אולי העניין הוא שההפגנות האלו לא באמת מתגבשות סביב נושא, אלא סביב מחנה. אנשי מחנה זה אוהבים להיות צודקים ולדחוף את המחנה שלהם, מתוך ההרגל המחשבתי הנהוג בישראל, שבסוף השאלה היחידה היא למי תצביע. הם אוהבים את זה אפילו יותר מאשר להביא לשינוי חיובי, מה שהם כבר התייאשו מלקוות לו. כמובן, אפשר לטעון שאם המחנה הנכון ינצח, אז השינוי החיובי יבוא מעצמו. יש עם זה שתי בעיות.

ראשית, אני באופן אישי לא חושב שיש מחנה נכון. כליברל, כל המחנות המוכרים פוגעים במה שאני רוצה יותר משהם תורמים לו. כשמדובר על שוק חופשי אני נוטה ללכת עם המעטים במערכת הפוליטית שתומכים בו (אין הרבה כאלה, אבל פעם היה ריכוז של כאלה בימין, לפני שהם נעלמו כשהכל הפך לביבי-לא-ביבי). כשמדובר על זכויות הפרט, הרבה פעמים דווקא מצביעי מרצ יסכימו איתי יותר מאשר מצביעי הבית היהודי.

שנית, זה פשוט לא עובד, ולא ראלי. מחנה השמאל מפסיד באופן די קבוע. כל מערכת בחירות הפנטזיות על "ניצחון השנה הנוכחית" מתבדות בכאב עבור מי שהיה מספיק מושקע רגשית בשטות הזו, והלקח עדיין לא נלמד. מחנה השמאל צריך ללמוד לשכנע, ומסתבר שהדרישה מכל מתעניין לתמוך מייד בכל המאבקים או באף לא אחד מהם היא לא דרישה אפקטיבית להרחבת השורות.

ההרגל הזה תמיד לחבר את כל המאבקים באותה הפגנה גורם לנושאים שהם באמת משותפים להתקבל בחשדנות. כבר שמעתי מספיק ימנים בפיד שלי שאומרים ש"אם אומרים שזה לא עניין של ימין ושמאל, זה שמאל". השמאל איבד את היכולת לדבר על עניינים משותפים ולזכות באמון של מי שלא תופס את עצמו מאותו מחנה. וזה לא תמיד היה ככה.

בהנתן שהשמאל לא יכול לנצח כמחנה, הוא חייב לשקול, בנוסף לצורך בשכנוע יעיל יותר, גם את האפשרות האמיתית מאוד להשיג ניצחונות מוגבלים בנושאים מגודרים. הרפורמה בשפיטה יכולה להיות אחד כזה. כדי להשיג נצחונות כאלה, צריך לדעת להתרכז בנושא המסויים, למצוא מכנה משותף עם כל מי שיכול לתמוך, ואפילו לדעת להקשיב לצד השני ולחפש, כמו במשא ומתן, אם יש אפשרות שהאינטרסים של שני הצדדים יסופקו איכשהו. אפשר למשל להציע רפורמה אלטרנטיבית, שמקבלת את הצורך בבקרה של הרשות המחוקקת, אבל עושה את זה בצורה ששומרת על נייטרלית – השיטה הגרמנית למשל, אבל יש עוד.

כמובן, לעשות את כל הצעדים האלו יכול להרגיש מאוד לא נעים פסיכולוגית למי שבנה סביב המחנה שאליו הוא משתייך את תחושת הערך העצמי שלו. אבל אי נעימות היא משהו שנראה לי ששווה לסבול בשביל מערכת משפט נייטרלית, או בנפרד בשביל מלחמה בשחיתות, או בנפרד בשל קידום השלום או זכויות הפרט.

3 מחשבות על “לצדוק כל הדרך להפסד

  1. "הצורך לנצח את המאבק הספציפי הזה הוא עניין שולי"
    על מה נאבקים ? – לכאורה מאד ברור, רשימה של הצעות שנועדו להחליש את מה שנקרא " הרשות השופטת"* .

    זה רק כיסוי. אנשי השמאל רוצים עריצות נאורה. הדמוקרטיה מבאסת אותם מכיוון שאינה מביאה לאוטופיה הרצויה.זה לא דבר חדש – זה הנאו-מרקסיזם.

    המאבק האמיתי כרגע הוא על "המרחב הדמוקרטי" .
    לפי 2 המחנות אין ויכוח על הזכויות הבסיסיות שלא קשורות להכרעת הרוב. חופש דת,ביטוי,התארגנות,יצירה זכות קיניין וכו…
    לכן 2 המחנות דמוקרטיים.

    1.המחנה הנאור מצא דרך במשך עשרות שנים "לכפות" את ערכיו שמרחיבים את ערכי הנאורות שבבסיס הדמוקרטיה , על ידי "הרשות השופטת"*.
    למשל: טוהר מידות – מעבר למופיע בחוק. "צדק חלוקתי" . "צדק חברתי" . "אפליה מתקנת" .
    "שמאלני הגון" יודא בכך שללא "הרשות השופטת"* ישראל הייתה דמוקרטיה, אבל נשים ומיעוטים היו במצב אחר, פחות מתקדם. כלומר נחוצה הכפייה על הרוב מצד "הרשות השופטת"* .

    2.המחנה השמרן (גם יאיר לפיד חושב כך, אבל כרגע הוא אנטי-ביבי) הבין באיחור רב, כי ללא ריסון "הרשות השופטת"* , אפשר לנצח כל הזמן בבחירות אבל בלי יכולת להשפיע.ריסון "הרשות השופטת"* הוא התנאי הבסיסי בכדי לישם מדיניות כלשהיא שלא לפי ערכי השמאל (נאו-מרקסיזם, אפליה מתקנת, איכות סביבה).

    לסיכום, ערכי הנאורות הם הבסיס לדמוקרטיה .
    הרחבת ערכי הנאורות עוד ועוד שלא בדרך הכרעת הרוב, אלא בכפיה של האליטות, גורמת להחלשת הדומקרטיה. הציבור מרגיש שלא חשוב מה הוא בוחר הוא לא משפיע… (זה נכון באירופה כבר הרבה שנים , מאז הכפיפות לאיחוד האירופי).

    *בפועל, היא לא רק שופטת, אלא גם פוסקת תקדימים, הלכות לעתיד, מייעצת לא רק מה חוקי, אלא מה סביר או לא סביר, דורשת מהכנסת לחוקק חוקים, ודנה האם חוקים שנחקקו רואיים (גם אם הם חוקי יסוד) .

    • השאלה אינה אם שני "המחנות" דמוקרטיים. בעיני המחנות הם פיקציה פסיכולוגית, וכך גם הניתוחים הפסיכולוגיים-בגרוש שלנו על מה מניע אותם. מה שיש באמת זה פוליטיקאים, שחלק מהתמריץ שלהם הוא להבחר מחדש וחלק מהתמריץ שלהם הוא לעשות לביתם או להתקדם בקריירה וכו', ולכן יש לפעמים פער בין מה שהם עושים למה שהציבור רוצה, כמו גם בין הטענה ששני המחנות בעד חופש דת, קניין וכו' לבין העובדה שהפוליטיקאים במחנות האלה לעתים קרובות מנים לפגוע בחופשים האלו.

      לכן אני שמח שנראה שאתה מסכים איתי שבית משפט מוטה זה דבר רע. אני מקווה שלא ניתן לפוליטיקאים הנוכחיים להעביר רפורמה שתיצור בית משפט מוטה לפחות באותה מידה (רק אולי לצד השני, אולי לצד האישי שלהם) ועם פחות כלים לרסן את הפוליטיקאים כאשר הם לא בצד של העם ואפילו לא בצד של הבוחרים שלהם. יש להם הזדמנות בלתי חוזרת להציע רפורמה שבאמת מתקנת והופכת את בית המשפט לנייטרלי יותר. הם מבזבזים אותה על רפורמה מחנאית נטו.

      • "בית משפט מוטה זה דבר רע. "
        בית המשפט העליון בישראל , וגם היועצים המשפטים בתפקודם המורחב הנוכחי, אינם מתפקדים כמערכת משפטית בלבד.
        זו מערכת אקטיבית להגנה על זכויות אדם,אזרח,מיעוטים וכו.
        המערכת הזו עושה את עבודה במסגרת החוק, ובנוסף מרחיבה כל הזמן על דעת עצמה את תחום זכויות האדם והאזרח בישראל.
        כלומר, בגץ מתפקדת כתנועה/רשות להעצמת ערכי הנאורות בחברה הישראלית.

        לדוגמא: ללא בגץ, לא היו כנראה נשים טייסות, אלא במועד מאוחר יותר אם בכלל.
        היו מנתקים אנשים מהמים – כי הם לא שילמו מים…
        יש אינסוף דומאות לכך שאין כאן עניין "טכני" של שיפוט.
        הכל פה "מוטה" מהגדרה, כי התפקיד הוא לקדם אג'נדה מסויימת.

        "המדינה – חזקה ויש להחלישה כדי להתרחק מהפשיזם" לכן צריך בגץ שיגביל את המדינה.
        בעבר בגץ שרת את הימין, כי השמאל הסוציאליסטי היה זה בפוגע בזכויות הפרט.

כתיבת תגובה