לדבר עם חיילים על יחס אנושי

araiothayarden

הפרק האחרון של הסדרה המצויינת "יחידה מעורבת" הזכיר לי אפיזודה מהשרות הקצר שלי ברצועת עזה. חלק מהפרק מתמקד באחת החיילות במחלקת הטירונים שהסדרה עוקבת אחריה, כשהיא מנסה להסביר לאחד מחבריה למחלקה למה להתנהג יפה לפלשתינאים שהוא בודק במחסום. לצערי, היא לא שכנעה אותי כל כך, וזה למרות שמראש הייתי בצד שלה.

אותו דבר קרה גם לי כקצין צעיר. יום אחד במדרשת נווה דקלים, אספו את כל החיילים שלא היו בתפקיד באותו זמן (פלוגת מפקדה בגדוד שריון) לפעילות חינוך כלשהי, שבה הראו לנו סרט עם קליפים של מג"בניקים דופקים מכות לפלשתינאים חפים מפשע. הסרט זיעזע אותי, וכקצין צעיר הרגשתי שאני חייב לומר משהו לחיילים, אבל בסופו של דבר כמה שדיברתי לא אמרתי הרבה, וידעתי את זה. חזרתי על דברים כמו "אנחנו שריונרים, אנחנו יותר טובים מזה", אבל ידעתי כבר אז שמי שלא מסכים איתי מראש על מה טוב ומה רע לא ישתכנע.

זה חבל, כי לדעתי זה בהחלט חשוב להתנהג באנושיות לאוכלוסיה אזרחית שתחת שליטתנו, ואני גם יודע שהקשר בין הנושא הזה לבין מעשי רצח כזה שביצע אלאור אזריה הוא קשר די מיידי. הייתי רוצה שמי שמסכים איתי לא ימצא את עצמו מגמגם כשהוא צריך להסביר למה. אז הפוסט הזה הוא בשביל כל החיילים והחיילות שהולכים להכנס לדיון הזה עם אחיהם או אחיותיהם לנשק. לשימושכם: ערכת כלים להצדקת אנושיות במחסומים. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

עוד לא בישרתי לגינה (תרגום)

מזמן לא תרגמתי שיר של אמילי דיקינסון. הפעם: I have not told my garden yet. האם אתם שמים לב לדמיון רעיוני מסויים בין השיר הזה לבין נאום "להיות או לא להיות" מהמלט?

עוֹד לֹא בִּשַּׂרְתִּי לַגִּנָּה,
פֶּן כָּךְ לִבִּי יוּכְרָע;
וְאֵין בִּי כְּלָל הַכֹּחַ
לִמְסּוֹר זֹאת לַדְּבוֹרָה.

וְלֹא אֶנְקֹב בַּזֹּאת לָרְחוֹב,
תִּתְהֶה בִּי כָּל חֲנוּת –
כָּזוֹ בּוּרָה וּבַיְשָׁנִית
תָּעֵז מִצְחָה לָמוּת.

וּבַל יֶדְעוּ זֹאת הַגְּבָעוֹת,
בָּהֶן עַד אֶשְּׁתָפֵּךְ,
וְלֹא הַיַּעַר אוֹהֲבִי,
אֶת יוֹם שֶׁבּוֹ אֵלֵךְ,

אַף לֹא לִלְחֹשׁ זֹאת סְבִיב שֻׁלְחָן,
וְלֹא לִפְלֹט אַף פְּרַט,
בְּרֶמֶז אוֹ חִידָה עַל כָּךְ:
הַיּוֹם תֵּלֵךְ אַחַת!

קריסה מול פירוק: להבין את עסקת אי די בי

cathedral

חברי מהצד הסוציאליסטי של המפה מפיצים עכשיו פוסט המכוון כנגד נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ". הרקע: בשנת 2012, כשחברת אי די בי ובעליה נוחי דנקנר היו בקשיים והלכו לפשיטת רגל, כתב שטרסלר מאמר התומך בהסדר חוב שיאפשר לאי די בי להמשיך להתקיים, אפילו בשליטת דנקנר. היום, כשדנקנר הורשע בהרצת מניות, קל לנופף מולנו בהרשעה זו ולומר דברים כגון "שטרסלר הגן על עבריין מורשע", ולהשתמש בכך כדי לערער את אמון הקורא במה ששטרסלר כותב בכלל.

שיטות כאלו משכנעות את המשוכנעים, אלו שמראש לא סומכים על שטרסלר כי הם לא אוהבים שוק חופשי. לעומת זאת, מי שמחויב לחיים לאור האמת, גם אם היא מורכבת, עלול לשאול את עצמו: מדוע תמך שטרסלר בעבריין מורשע? הפוסט המדובר כמובן מציע את התשובה הרגילה בפוסטי השמצה כאלו: שטרסלר מושחת ממש כמו מושאי כתיבתו, ובוודאי הרוויח כסף וטובות הנאה מכל הסיפור. הנטיה להאמין מייד לסיפורי קונספירציה של אליטות עשירות שייכת למי שכבר ממילא חי בעולם שמוכר אותן תמיד. כמובן, ייתכן שזה נכון, אבל אדם רציונלי ישקול את ההסבר הזה מול הסברים חלופיים, ויבחן את הראיות לכל צד לפני שיחליט. אנשים רבים יפחדו לבדוק: הכלכלה ושוק ההון נראים למי שלא למד אותם כקתדרלה גבוהה ומאיימת, אז הם מתרחקים ומאמינים למטיפים, במקום לבדוק. אבל אנחנו אמיצים ורציונליים. אנחנו נבחן ונחליט. להמשיך לקרוא

חושך באמריקה (8-10): מכבש החרות נוסע לאט

chapultepec

אני חושב שהשאלה הגדולה שיש לנו מהפרקים הקודמים (היסטוריה עממית, אוויר החרות ואש הפלגנות) היא זו: האם המצב בארצות הברית היה כזה שמעודד חרות יותר מבארצות אחרות? זו לא שאלה של הווארד זין. זו שאלה ששאלתי אני, בעקבות ההצגה החד-צדדית של זין שמציגה את ההיסטוריה ללא שום הקשר ומשתמשת, כאמור, בשיטת אמא של העשירים ערביה. הפרקים בסקירה הנוכחית נותנים לנו – טוב, לא תשובה, אבל לפחות דברים שכדאי להשוות לאורם. הם מדברים על שלוש מלחמות: מלחמת ארה"ב-מקסיקו, מלחמת הצפון בדרום, ומלחמת הליברלים בסוציאליסטים – מלחמה שכמעט ונגמרה בהקמת ברית המועצות של אמריקה. מה נוכל ללמוד מהמלחמות האלו על השאלה הגדולה שלי?

להמשיך לקרוא

חוסר סובלנות לחוסר סובלנות לחוסר סובלנות

tolerance

לאחרונה מסתובב ברשת פוסט על "חוסר סובלנות לחוסר סובלנות". כאנשים ליברלים ונאורים, בכר הבנו (או שלפחות אנחנו משלמים מס שפתיים לרעיון) שחוסר סובלנות זה רע. אבל ההיסטוריה לימדה אותנו שלפעמים מרוב סובלנות לדעות של אחרים, אנחנו נותנים להם להפיל את משטר הסובלנות הכללי. הלקח ההיסטורי החשוב הזה ראוי ללמידה, אבל כמו הרבה רעיונות אחרים, אפשר לקחת אותו רחוק מדי. למעשה, החוסר סובלנות לחוסר סובלנות יכול להלקח כל כך רחוק שהוא הופך להיות פשוט חוסר סובלנות.

להמשיך לקרוא

חושך באמריקה (4-7): אוויר החירות ואש הפלגנות

cavalry

בפרק הקודם של יומן הקריאה טענתי שבארצות הברית התקיים תהליך ייחודי בהיסטוריה של יציאה מפאודליזם לחירות – תהליך שהוליך את העולם המערבי כולו אחריו. בפרקים אלו אנחנו חוזרים אל שלב שבו החרות עוד היתה מוגבלת. הקבוצות העיקריות שסובלות בפרקים אלו הן העניים, הנשים והאינדיאנים (העבדים מגיעים בהמשך). בהתמקדות בקבוצה הראשונה (העניים), אנחנו מתחילים לקבל תשובה למשהו ששאלתי בפרק הקודם: איך קרה שכל זה התרחש דווקא בארה"ב?

הקבוצה השניה, הנשים, ממש לא מעניינת בסקירה של זין. אתם כבר מכירים את הסיפור וזין לא מוסיף תובנות – אולי רק העובדה שציטוטיהן של פמיניסטיות אמריקאיות מדגישים פמיניזם ליברלי ("אל תמנעו מאיתנו" תחת "תנו העדפה מתקנת") והאנקדוטה המעניינת שמרי וולסטונקרפט, מהכותבות הפמיניסטיות הראשונות והמשפיעות, כתבה חלק מפורסם מדבריה כתגובה לאדמונד ברק, מחבר "מחשבות על המהפכה בצרפת". מכיוון שקראתי את האחרון, אני חושד שזין מגזים מאוד בחשיבות ציטוטים מסוימים משם, בעיקר מפני שבכלל לא זכרתי את קיומם ולא מצאתי אותם ברפרוף חוזר או ניסיונות חיפוש באינדקס ובגוגל. אז נמשיך הלאה.

האינדיאנים והמלחמה נגדם מביאים לנו את הנושא של שתי שיטות ארגון חברתי, ולמה אחת נצחה. אנחנו יכולים כאן לחדד משהו מהמסקנה של ג'ראד דיאמונד, מחבר "רובים, חיידקים ופלדה", ששם דגש על השוני בזמינות האפשרויות למסחר בין העולם הישן לחדש. אבל נגיע לכך רק אחרי שנדון בקבוצה הראשונה. להמשיך לקרוא

חושך באמריקה (1-3): היסטוריה עממית

colonial_soldiers_2018

אחרי יומן הקריאה של הקפיטל ושל פעולה אנושית, עבר זמן רב ולא כתבתי עוד יומן קריאה מלא. אבל השבוע נפל דבר. הוצאות הספרים בככר רבין ניצלו את ההתמכרות שלי וגרמו לי לקנות את "היסטוריה עממית של ארצות הברית", אחד מספרי ההיסטוריה המדוברים ביותר בעשורים האחרונים. דווקא מפני שהוא ידוע כחביב על חוגים סוציאליסטיים, החלטתי לקרוא אותו. זו שאיפה מתמידה שלי לקרוא דברים שעשויים ללמד אותי משהו, וזה בהרבה מקרים אומר לקרוא דברים שאני צפוי לא להסכים אתם.

ובכן, הכותב, הווארד זין, מתאר את עצמו כסוציאליסט, אולי אפילו סוציאל דמוקרט. לפי מה שכתוב, הוא ממש מרקסיסט. זאת ועוד דחפו אותי לכתוב יומן קריאה. כמו בסדרת הקפיטל, מעניין אותי לקחת את העובדות שזין מביא, ולראות אם הפרשנות שלו טובה מפרשנויות אחרות, או ששוב ישנה פרשנות טובה יותר, שתעזור לנו להבין לעומק יותר.

להמשיך לקרוא

לחיות בעוני רומנטי

squirrell

אני מדבר פה הרבה על כסף, וחרות, ואיך חרות עוזרת גם לעניים לשפר את מצבם החומרי. אבל כסף זה לא הכל בחיים. המרדף אחר האושר, בעצם, הוא הכל בחיים, והכסף הוא רק אמצעי. אמנם, יש בעיה כלשהי עם האמצעי הזה – אחרי שהשגנו רמה בסיסית מסויימת של נוחות חומרית, צריך יותר ויותר לא רק לדעת לעשות כסף, אלא גם מה לעשות איתו אחרי שהוא בידך. מי שלא יודע מה הוא רוצה, או לא יודע איך להשתמש בכסף כדי להשיג אותו, עלול לבזבז כסף רב לריק – בקניונים, באטרקציות, או במה לא – ועדיין לא יהיה מאושר.

אז, רק על מנת להגיע לאושר: מה אנחנו רוצים? משפחה טובה, סיפוק בעבודה, כבוד מהסביבה, התפתחות אינטלקטואלית ונפשית, בין השאר. משהו אחד שמשותף לכולנו הוא הצורך באהבה. את זו, כמו שטענו חיפושיות הקצב, לא ניתן לקנות בכסף. ובכל זאת, ממש כמו בעולם החומרי, יש כאלה שיש להם, ויש כאלה שאין להם – ויש גם את מי שאיפשהו על הרצף באמצע. כאלה שקשה להם יותר או פחות למצוא.

מאז שנפרדתי ממי שהיתה חברתי בעת שנפצעתי בפנים, בתחילת שנות ה-2000, אני נמצא בצד האומלל של הרצף. אבל אני לא פה כדי לבכות – אני פה כדי ללמוד. ההקבלה הזו בין אהבה לכסף יכולה ללמד אותנו כמה דברים.  להמשיך לקרוא

תכנית החלל שבכף ידך

mobile.jpg

האקונומיסט פרסמו לאחרונה דו"ח על מצב הטכנולוגיה לחקר האוקיינוסים. מסתבר שלאחרונה מגיעים פיתוחים חדשים בקצב. הפיתוחים האלו מסתמכים, בין השאר, על רכיבי אלקטרוניקה שצורכים הרבה פחות הספק מבעבר, ולכן מאפשרים לרובוטים לפעול לטווח רחוק יותר למשל. או על טכנולוגיית תקשורת שלא היתה זמינה בעבר. אלו אותם דברים שהביאו לפריצת הרחפנים לחיינו, כמו גם רובוטים ביתיים ולווייני קופסה קטנים. אף אחד לא תכנן את התחומים האלו ולא יצר את ההתקדמות הבסיסית באלקטרוניקה עבורם.

מצד שני, ההתקדמות הבסיסית גם לא קרתה במקרה. מו"פ במיקרו אלקטרוניקה עולה כסף, וכך גם מחקר על בטריות, אנטנות, וכן הלאה. כל הכסף הזה לא הגיע מהמוסדות שאנחנו תופסים כאחראים על מחקר בסיסי. להתפתחויות האלו יש אב משותף אחד – תעשיית הטלפונים הניידים. כל הטכנולוגיות האלו פותחו עבור הנייד ואחריו הסמארטפון שבכיסנו. איפה עוד ראינו את זה קורה? להמשיך לקרוא

A Girl From Gadot (translation)

To Israeli readers the origin of the song needs no introduction. For Hebrew learners, this is the source.

One last cannon shell exploded away
Silence has shrouded the valley.
A girl from Gadot peeked from the shelter –
The village is ruined entirely.

Mother, we had us a green little house,
puppet and dad and trees growing.
The house is destroyed, and daddy’s away,
mom – are you laughing or crying?

Look up, my sweet girl, to the mountain of dread,
the mountain we thought was so monstrous.
The guns are still there, but from now, my sweet girl –
they’re all pointing toward Damascus.

Look up to the heights of Golan, my sweet girl,
there’s still soldiers there but they’re flying
from now on the colors of of blue and of white,
and daddy’s there, laughing and crying.

We’ll have us again a green little house,
and puppet and dad and trees growing –
and none of the terror, my sweet little girl.
My girl, are you laughing or crying?

Sunsets in red and sunrises in gold
encounter the green and the water.
With no hostile guns on the mountain, the vale
will flower more than it did ever.

The Jordan will flow, in the path of a drunk,
its twist will kiss banks in their flowering.
Its waters will not be diverted away,
My girl, are you laughing or crying?

The Jordan will flow between banks as before,
its twist will kiss banks in their flowering.
Its waters will not be diverted away,
My girl, are you laughing or crying?

My girl, are you laughing or crying?