ולו זקן

וְלוּ זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים –
בָּרוּך מוֹלִיכִי אֶת מַסַּע הַשָּׁנִים.
עָבַרְתִּי הַדֶּרֶךְ וְכָל הַתְּלָאוֹת,
מַשָּׂא הֶעָתִיד נַעְשָׂה זִכְרוֹנוֹת.

וְלוּ זָקֵן, עַל סוֹף הַמַּסְלוּל,
לְפָנַי הַחֶשְׁבּוֹן, אַחֲרָי הַמַּבּוּל.
יָדִּי עֲיֵפָה וּכְבֵדָה כְּבָר עֵינִי,
אַךְ שֶׁמֶשׁ צוֹחֶקֶת בָּרְסִיס דִּמְעָתִּי.

—- (עם תודה לרחל, כמובן)

ממשלה כבית שמאי

ידוע לכל שהלכה כבית הלל. שתי האסכולות האלו ביהדות של סוף ימי בית שני נחלקו על היחס לחומרות הלכתיות, ובית הלל לרוב נצחו. ידוע לפחות אנשים שיש כמה הלכות שהן בכל זאת לפי בית שמאי, אבל מעט מאוד חילונים מכירים את הסיפור שמאחורי זה. מכיוון שהסיפור שאנחנו חווים היום דומה לו מאוד, כדאי לחזור ולספר אותו.

המרד השקט בהייטק

האם הייתם מצביעים לפוטין אם הייתם רוסים בשנת 2000? למה לא בעצם? הכלכלה הרוסית היתה בשפל ופוטין הבטיח להרים אותה – וגם קיים. בגרף שבראש הפוסט הזה ניתן לראות את התמ"ג לנפש ברוסיה (הגרף קצת אחר מתוקן לכוח קניה אבל לא באופן איכותי). אבל אפשר לראות בגרף הזה עוד שני דברים שצריכים לעניין אותנו עכשיו, במיוחד כאשר הדיון הציבורי נסב השבוע על מה הסכנה האמיתית להייטק מרפורמת הכפפת בג"צ לממשלה. בואו נבחן לעומק.

כש"כנופיית שלטון החוק" הצילה אותנו מהשב"כ

שרות הביטחון הכללי, כמו כל ארגון חשאי, הוא מפלצת מוזרה: הוא סודי ומפחיד מצד אחד, הוא אמור לשמור עלינו מצד שני. המרחק בין ארגון בטחון חשאי לבין משטרה חשאית, כנהוג במדינות דיקטטוריות, הוא תמיד קטן ותלוי בכך שיהיה מי שישמור את המרחק הזה. היום כשהדיון הציבורי נסב על מדינות כטורקיה, רוסיה וונצואלה שאיבדו את שלטון החוק שלהן, אין לנו צורך להרחיק כל כך על הגלובוס, ומוטב שנזכר בפרשה שקרתה אצלנו בישראל, ושהשאירה אותנו, בינתיים, בצד הנכון של הפער הזה.

באפריל 1984 השתלטו מחבלים על אוטובוס ישראלי, קו 300. סיירת מטכ"ל השתלטה על האוטובוס בחזרה והרגה את המחבלים, מלבד שניים שנלקחו לחקירה. אלו מצאו את מותם בידי חוקרי השב"כ ששברו להם את הראש. אבל את הידע הזה קיבלנו רק כמה שנים אחר כך, כשחילחל אלינו דרך ההתעקשות של היועץ המשפטי לממשלה דאז, ושופט עליון בדימוס היום, יצחק זמיר. עד שהמידע הגיע אלינו, הוא הוסתר, בין השאר ע"י האשמת שווא של אל"מ יצחק מרדכי (קצין צנחנים ראשי דאז וממנהיגי "מפלגת המרכז" מאוחר יותר) ברצח – הוא זוכה לאחר הליכים לא פשוטים.

לצדוק כל הדרך להפסד

תמונה מהפגנה אחרת באותו מקום. שלושה נושאים לא קשורים בלי אפילו להתאמץ לחפש.

הייתי בהפגנה נגד הרפורמה ברשות השופטת. ואף שלכאורה היה אמור להיות לי הרבה במשותף עם מי שסביבי, מה שראיתי אכזב אותי. נראה שעבור רוב הנוכחים, הצורך לנצח את המאבק הספציפי הזה הוא עניין שולי. אולי אני ציני, אבל איך עוד אפשר להסביר את מה שראיתי?

אל תגידו דמוקרטיה

אין לי הרבה מה להוסיף על השינויים הצפויים במערכת המשפט או על פסקת ההתגברות (האפשרות עבור הכנסת לבטל פסיקות של בג"ץ) מעבר למה שכבר אמרתי: לרשות המבצחוקקת בישראל (שהרי אין באמת הפרדה ביניהן) יש יותר מדי כוח גם ככה, ומי שחרות הפרט חשובה לו צריך להתנגד. יש מי שאמר את זה אפילו טוב ממני, למשל המכון הישראלי לדמוקרטיה בדף שמרכז את הדעות שלהם על הנושא. אבל משהו אחד שעוד מפריע לי ולא אמרתי עליו כלום, הוא היכולת המועטה מאוד של ליברלים לשכנע שבאמת יש להגביל את הממשלה. למעשה, הרבה מהם בכלל לא יודעים שזהו הדיון. אם לשפוט לפי מה שאני רואה יותר מדי סביבי, הדיון, בעיני רבים, הוא על "דמוקרטיה", והחשיבה הזו גורמת לשוחרי החרות להפסיד בדיון.

אז מה תעשו בהיי-טק?

אז אתם רוצים לעבוד בהייטק. זה לא מובן מאליו, בהתחשב בכך שלא רק שזה דורש הכשרה ומאמץ, אלא שדומה שכל התרבות הפופולרית נגדכם. בדה-מרקסר, מאשימים הייטקיסטים בעליית מחירי הדיור, כאילו שיש להם שליטה על מדיניות מחנק הקרקעות הממשלתית והתהליכים המשרודניים הנמשכים לפעמים עשור עד לבניה. בתעשייה האווירית מסווגים את עובדי ההייטק כדילרים שממכרים ילדים להימורים, כשהאלטרנטיבה היחידה שהם מציעים זה ייצור יתומים בארמניה*. אבל אתם עוד רוצים לעבוד. אז כדי שלא תתחרטו מהיום למחר, אולי כדאי שתדעו גם את זה: בין כל האופציות האיומות שהתרבות הפופולרית אוהבת לדון בהן כדי להשקיט את הקנאה הבוערת, יש הרבה דברים יפים וחשובים שעושים בהייטק הישראלי. הפוסט הזה נועד לספר לכם מה הם, ומה אתם צריכים לעשות כדי להצטרף כמפתחים.

שבעת האסירים של מערכת החינוך

בדיוק ראיתי את הסרט "שבעה אסירים" בנטפליקס. הסרט מתחיל עם סיפור מוכר אולי, אבל שצריך לספר אותו. קבוצת פועלים עניים, ללא השכלה רבה (המשכיל מביניהם בוגר 8 שנות לימוד) וללא אופציות רבות, שוכנעו לקחת עבודה כפועלים במקום מרוחק מביתם, עם הבטחה למשכורת מדהימה וכו'. כשהגיעו, גילו שהם לא יכולים לצאת: הבוס השקיע בלהביא אותם, לתת להורים שלהם מקדמה (למעשה, ההורים פשוט מכרו אותם), ולתת להם מגורים (חדרון במגרש גרוטאות) ואוכל למשך העבודה שלהם. כשהמשכיל מביניהם עושה חשבון פשוט, הוא מבין שהמשכורת שלו לא מספיקה להחזיר את זה לעולם. הם עבדים.

החיים כקרן הון-סיכון

אופטימיזם ופסימיזם הם אחת הדרכים שבהם אנשים אינם רציונליים לגמרי. בשני המקרים מדובר בסגנון הסברי – הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על העולם כדי לנסות להבין אותו, ולא בהכרח ניתוח רציונלי של מציאות כלשהי. אבל אם שני הצדדים של הרצף האופטימיסטי-פסימיסטי אינם רציונליים, בכל זאת צד אחד מוכיח במחקרים שהוא עדיף, ונותר רק להבין למה.

מילה טובה או שתיים, למה זה קשה?

נכון שהעולם היה נחמד יותר אם אנשים היו נותנים יותר מחמאות אחד לשני? תמיד חשבתי שכן, אבל לעתים קרובות היה לי קשה לבצע את מה שאני מאמין בו בתאוריה. וכשניסיתי ללמוד למה, גיליתי משהו מעניין: לפי המחקר הפסיכולוגי, זה ממש לא נכון. מחמאות יכולות לגרום לתוצאות שליליות, והבנת האפקט הלא-אינטואיטיבי הזה – "פרדוקס השבח" – גם יכולה להסביר למה כל כך קשה לחלק אותן.