חופש הביטוי: הבחירה הרציונלית

בפעם הראשונה שעמדתי בהפגנה להגנה על מרצה זה דווקא היה לצידה של תנועת "אם תרצו" הימנית. עמדנו כדי לקבל בברכה את עו"ד פנינה שרביט-ברוך לאוניברסיטה, בעוד השמאל המטורלל דורש את סילוקה עקב תפקידה כיועצת משפטית לצה"ל במבצע עופרת יצוקה. מאז שמתי לב שעוד מרצים נרדפים על דעותיהם הפוליטיות, ללא קשר ליכלתם האקדמית – עידן לנדו למשל, או לאחרונה ענת מטר. איך זה שאותם אנשים (משני צידי המפה) שחופש הביטוי היה מקודש בעיניהם בעניין אחד, נהיו נגדו לגמרי בעניין אחר?

התשובה האוטומטית היא שחופש הביטוי משמש כססמה שימושית בלבד, אבל אני לא מאמין בכך. אני חושב שאותם אנשים באמת חושבים שהצד השני גורם נזק גדול יותר מהנזק שיגרם  מפגיעה בחופש הביטוי. אבל מהו הנזק שגורמת הפגיעה בחופש הביטוי, והאם הוא כה מועט ששווה להקריב אותו כל-כך מהר? המטרה של הפוסט הזה היא לסכם בקצרה את הדברים הטובים שהחופש הזה נותן לנו, כדי שאולי כמה קוראים ימהרו פחות לזרוק אותו לכל הרוחות עם הסימן הראשון לאי-הסכמה מהצד השני. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הנפש שמצמיחה את הרוח החופשית

כשאני מסתכל על היסטוריית הרשומות בבלוג שלי, אני מוצא שם שלושה נושאים עיקריים שחוזרים על עצמם: חירות, אופטימיזם ומריטופיליה (הערכת יכולת ללא הרצון לתת לה שלטון, כנרמז במילה "מריטוקרטיה"). כשהתחלתי לחשוב על השלשה הזו, שמתי לב שגם במקורות שאני מצטט פה השלשה הזו מופיעה ביחד – במקום שיהיו לי מקורות נפרדים לאופטימיזם למשל, הספר האופטימיסטי היחיד שסקרתי כאן הוא גם על מריטופיליה וחירות. הפוסט הזה הוא תוצאה של נסיון להבין איך הקשר הזה צץ כל פעם מחדש, והאם יש משהו עמוק יותר בבסיסו.

הרעיון הראשון שלי היה שיש קשר טכני בין הדברים. מאט רידלי, בספר האופטימיסט הרציונלי, מסביר שחברה המכבדת את החירות מצמיחה באופן טבעי מריטופיליה, והתוצאות החיוביות של התהליך הזה הן הצידוק לאופטימיזם. טוב ויפה, יכלתי לעצור כאן. אלא שבמקורות האחרים שלי, הקשר לא היה כל-כך ברור. קחו למשל את "כה אמר זרתוסטרה" מאת פרידריך ניטשה: שני רעיונות שחוזרים שם בנפרד הם העל-אדם, כלומר האדם המתעלה על עצמו (מריטופיליה) ואמירת ה"כן" לחיים – אופטימיזם. אין קשר רציונלי בין הדברים, לפחות לא בספר, וזה רמז לי שאולי הקשר הוא פסיכולוגי.

את הרמז הראשון בכיוון הזה נתן לי זרתוסטרה של ניטשה, בדבריו על האומץ [1]:

והרי אין ממית כאומץ-הלב, אומץ-הלב אשר תוקף: הוא ממית גם את המוות, כי הוא אומר: "מה, אלה היו החיים? יפה! עוד פעם אחת!"
והרי באמירות כאלה יש הרבה תרועות מלחמה. מי שאזניים לו, שומע.-

בחלק הזה, אומץ הלב הוא הבסיס לתפיסה אופטימית של החיים. אז הלכתי לגוגל וחיפשתי optimism courage. הקישורים הראשונים שקיבלתי היו למאמרים מדעיים בנושא פסיכולוגיה חיובית.

פסיכולוגיה חיובית, למרות הרושם ששמה יוצר, אינה כת העוסקת בחשיבה חיובית ובלהגיד לעצמך שאתה יכול. מדובר בענף של הפסיכולוגיה העוסק באנשים בריאים ובמניעים שלהם, ואיך הם יכולים לשפר את חיי הנפש שלהם. זאת בניגוד לפסיכולוגיה הפתולוגית, העוסקת במחלות נפש ובפתרון בעיות. כתב העת המדעי American Psychologist הקדיש לכך גיליון מיוחד בשנת 2005.

ובכן, אחת התורות החוסות תחת המטריה הרחבה של הפסיכולוגיה החיובית נקראת Self Determination Theory, או בקיצור SDT. לפי התאוריה הזו, האדם מאושר יותר, יעיל ויצרני יותר אם מסופקים לו שלשה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים: אוטונומיה, יכולת (competence) ושייכות. השייכות אולי לא ממש קשורה לענייננו היום, ויכולה להיות מסופקת ע"י המשפחה למשל ללא קשר לפוליטיקה; האוטונומיה האישית, לעומת זאת, היא מקבילה מיידית לחירות, והיכולת היא מקבילה מיידית למריטופיליה. אם כן, אנשים התומכים בחירות ומריטופיליה לא בהכרח מגיעים לכך בדרך הרציונלית. ייתכן שפשוט אנשים אלו מזהים ברמה הרגשית את היתרונות שאוטונומיה אישית ויכולת מעניקים להם, ובוחרים בהתאם את דעותיהם הפוליטיות.

והיכן נכנס לכאן האופטימיזם? מי שמסופקים לו הצרכים שתורת DST מציינת, נראה לי שיש לו צידוק יפה לאופטימיזם. והאופטימיזם עצמו ידוע לפסיכולוגיה החיובית כתכונה שבמינון סביר היא תכונה חיובית שעוזרת לנו להתקדם בחיים ולהתמודד עם משברים.

לסיכום, את המשותף לאיין ראנד, מאט רידלי ופרידריך ניטשה אנחנו מוצאים לא רק בתורות שלהם, אלא גם בפסיכולוגיה העומדת בבסיסם. והפסיכולגיה הזו מנוגדת למריטוקרטיה הטוטליטרית של אפלטון ודומיו [2] בכך שהיא חיובית והומניסטית – ומתמקדת בקידום האישי ובאושר, בעוד ששיטות "חברתיות" מתמקדות הרבה יותר במוטיבציה חיצונית – חובה ופחד למשל.

הערות

[1] פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרה. בתרגום אילנה המרמן. הוצאת עם עובד, עמ' 240. וזו גם הוכחה שאני קורא ספרים שאני מקבל ליום הולדת, אף אם באיחור.

[2] ראו למשל: החברה הפתוחה ואוייביה, קרל פופר (שסקרתי בעבר).

גיבורים שהתחפשו

משנכנס אדר מרבין בשמחה! לכבוד החג, היום הנושא הוא תחפושות – אבל לא סתם תחפושות, אלא התחפושות שלובשים גיבורי – או מפסידני – התרבות שלנו, תלוי איך מסתכלים.

התחפושת הראשונה להיום היא של איקרוס, שהתחפש למסכן חסר הזהירות, שנפל מהשמים כי עף קרוב מדי לשמש:

 תראו איך הוא מקופל, המסכן, ואיך נוצותיו נושרות, על רקע שמים אדומים מבשרי רעות. ואיזה תחפושת מוצלחת! מי היה מזהה בו את איקרוס הגיבור, שהעיז וניסה להגיע למעלה? מי היה מזהה את עמידתו הזקופה? והנה, כך הוא נראה כשפורים עובר: להמשיך לקרוא

חרם הספר העברי

מאז הקיץ האחרון דומה שיותר ויותר אנשים סוף סוף מבינים שברית טמאה של עסקים קרובים-לצלחת וחברי-כנסת (רשעים או טיפשים, אתם תחליטו) עושה עלינו סיבוב ומעלה לנו את המחירים על ידי מכסים, חסמי כניסה למתחרים ורגולציה חונקת מכל סוג ומין. אבל בזמן שהציבור מתחיל להפליא זעמו בחטיפי שוקולד למיניהם, מתכננים כבר זמן-מה לעשות עלינו סיבוב בתחום חשוב בהרבה.

היום מופיעה ב"הארץ" הצעת חוק חדשה של שרת התרבות לימור לבנת. לפי ההצעה, מחירם של ספרים חדשים יקובע לשנה וחצי, ייאסר להציע אותם במבצע, ייקבע חלקו של הסופר בתמלוגים וייאסר על החנויות להעדיף מו"ל מסוים על המדפים. החוק הזה התחיל כניסיון סחיטה של סטימצקי, והיום גם היא לא תומכת בו – אבל הפוליטיקאים טובי הלב שלנו בשלהם. להמשיך לקרוא