מה הדבר הבא בפוליטיקה הבינלאומית? העליה של סין ומזרח אסיה מול שקיעת ארה"ב? לא, זה כבר קורה. גל דמוקרטיזציה או רדיקליזציה במזרח התיכון? נו, זה רק עוד טוויסט בסיפורים הרגילים של הנפט והטרור. השלמה מפתיעה של אפריקה עם עצמה? מוצר חדש של אפל? מספיק עם הניחושים, כולם בכיוון הלא נכון. עכברי יבשה שכמותכם, הסתכלו מערבה: הסיפור הבא הוא יישוב האוקיינוסים! להמשיך לקרוא
נסיעה לחיפה יכולה להיות ארוכה ומשמימה, או דווקא מעניינת ומאתגרת אינטלקטואלית; הכל תלוי במי שיושב לידך באוטו ועל מה מדברים. הנסיעה עם אבא לפני שבוע הפכה לנסיעה מהסוג המעניין כשהיכנשהו בין זכרון לעתלית עלתה השאלה: "למה, למען השם ומוחמד נביאו, צריך במדינה הזו יותר מאוטובוס תקין ורשיון נהיגה מתאים כדי לפתוח קו אוטובוס סדיר?"
באיזור חוף הכרמל הדיון הצטמצם לשאלה פשוטה יותר: האם שוק תחבורה חופשי יכול להבטיח את בטיחות הנוסע, או שהלחץ לעגל פינות ולהוריד מחירים יוביל לזלזול בנושא הבטיחות, ורק בשיטה שמבטיחה למפעיל רווח ע"י מונופול ניתן להמנע מלחץ זה. לכל אחד מאיתנו היו סיבות טובות לחשוב שהצד שלו צודק (ומייד נעבור עליהם), אבל באין במכונית חיבור לאינטרנט, אף אחד לא יכל להוכיח זאת באמת. עכשיו הגיע זמן ההוכחות. להמשיך לקרוא
כבר מיליון שנה לא עשיתי את זה: הלכתי להפגנה. אחרי שנאה דרשתי, נאה קיימתי. לקחתי את המצלמה, דחפתי את המטריה לתיק של החצובה, וירדתי ברגל לגן מאיר, שמולו התאספו הצועדים לצעדה לעבר רחבת המוזיאון. עוד אין לי תשובה לתהייה אם זה מקרי שבחרו להתחיל דווקא מול מצודת זאב, אבל אם זה בכוונה – אהבתי.
בדרך לצעדה עמדתי ברמזור ליד לא אחר מאשר דב חנין ("עיר לכולנו", חד"ש). האמת שלא הייתי שם לב לולא מישהי אחרת פתחה בשיחה איתו. מאוחר יותר צילמתי אותו צועד ביישור-קו עם חבריו לגוש הקומוניסטי, מלווה בדגלים אדומים למכביר. גם אני צעדתי חלק מהזמן ליד הגוש הקומוניסטי, ואפילו תפסתי פטיש ומגל מתנפנפים ברוח, עד שכמעט התחלתי לפקפק בעצמי.
אבל רק כמעט: קודם כל, כשהגעתי פגשתי מלבד הגוש הקומוניסטי גם את שלום-עכשיו, דגלי ישראל וסתם ערב-רב של אזרחים מודאגים. בשלב מסויים המגפון של הקומוניסטים ניסה לעצור את הצעדה כדי לעשות סדר, אז הצעדה ברחה לו קדימה וגם אני, וכך מצאתי את עצמי בחברת השמאל המתון.
השניות הזו המשיכה גם במהלך הנאומים ברחבת המוזיאון: לא כל הנאומים (ולא כל הססמאות שנצעקו) התמקדו בנושא לשמו התכנסנו – הגנה על הדמוקרטיה. חלקם נכנסו לאג'נדה שתחת חקירה ושאותה אני לא אוהב. אין לי התנגדות כמובן, הארגונים שהם הקרבנות של הרדיפה הנוכחית הם אלו שבאו בעיקר כדי להשמיע את עצמם, ואני בחרתי להיות שם מתוך ידיעה שזה מה שיהיה. אבל זו מחשבה שמציקה לי כל עצרת לזכר רבין: אולי היה נכון יותר טקטית לדעת להפריד בין העניינים שלהם אפשר למצוא מכנה משותף עם הימין והמרכז, לבין אלו שלא – וכך לגייס לכל עניין את מקסימום האנשים האפשרי? ואולי אי אפשר להפריד?
מה שלא יהיה, הייתי שם ותמכתי במי שצריך כרגע לתמוך בו. אני מקווה שיהיה לזה המשך ושהמחאה תשאר ברחוב עד שהממשלה הזו תיגמר ויהיה אפשר לתקן את הנזק. רק אם יהיה המשך יתקיים מה שצעקו בהפגנה: "לא, לא, לא יעזור – הפאשיזם לא יעבור!"
בימים האחרונים התעוררנו אל כותרות ספק-מוכרות: וועדת חקירה חדשה בישראל. ביג דיל, כאלה כבר היו לנו רבות. אלא שלא מדובר (חלילה, ישמור השם) בוועדה לחקירת מחדל הכרמל, שאולי תסביר לנו איך מיליארדים במשך השנים הופנו לישיבות במקום לכבאיות. מדובר במשהו אחר לגמרי: הפעם הכנסת חוקרת לא את הממשלה, אלא את הציבור.
מסתבר שגם לוועדה הזו יש תומכים רבים. הרבה מאלה שתומכים בוועדה הזו, או לכל הפחות חושבים שאין בה נזק, מזדהים עם המניעים של מקימיה: הם מרגישים שהם מבודדים בעולם, ששיח זכויות האדם הוצא מהקשרו ושישראל נדרשת לעמוד בסטנדרטים שאף אחד בעולם לא נדרש לעמוד בו. האמת היא שגם אני מסוגל להסכים במידה מסויימת עם כל זה; אתוודה כבר עכשיו שבעבר עמדתי באותה הפגנה עם אנשי "אם תרצו", על מנת לקבל בברכה את עו"ד פנינה ברוך-שרביט לאוניברסיטת תל-אביב.
בדיוק מהמקום הזה על המפה הפוליטית הייתי רוצה לפנות לחברי לצד הציוני (איך שלא תגדירו את זה) ולהסביר מדוע גם הם צריכים להתייצב עם כולם ביום שבת בהפגנה הקוראת לביטול הטריבונל. ראשית נראה מדוע כל ההצדקות שניתנו לוועדה הזו הן שגויות, ואז נבין איזה נזק ייגרם אם ניתן לו להמשיך הלאה. להמשיך לקרוא
הסיפור הזה סופר בעבר לקבוצה לא גדולה של חבר'ה טובים שסבלו ביחד מערכת בחירות מכוערת במיוחד. המקור נעלם והייתי צריך לשחזר את הטקסט מקובץ PDF עם קידוד לא ברור, אל תשאלו כמה זמן לקח לי. בכל אופן, תיהנו. להמשיך לקרוא
על לוחיות הרישוי של ניו-המפשייר מופיע הסלוגן Live free or die. המוטו של מדינת ניו-המפשייר נטבע ע"י גנרל שנלחם במלחמת העצמאות האמריקאית, ומבטא יפה את הפילוסופיה המדינית האמריקאית. בישראל, לעומת זאת, עדיף שנמשיך לשים על לוחיות הרישוי שלנו את שם המקום בו אנו עושים טסט: אחרת הרושם פשוט יהיה אירוני מדי. בנובמבר האחרון, החליט משרד התשתיות לקחת לנו את החרות דווקא דרך המכונית.
מכוניות חשמליות הן הבטחה גדולה. קודם כל, הן אולי לא מפחיתות את הפליטות המזהמות, אבל הן ידחקו אותן החוצה מהערים וישפרו בכך את הבריאות שלנו. שנית, הן גם שקטות בהרבה ממכוניות רגילות (למרות שגם זה כבר תחת מתקפה רגולטורית בחו"ל), מה שיתרום עוד לאיכות החיים בערים. למרבה הצער, למשרד התשתיות יש תכניות אחרות בשבילנו. להמשיך לקרוא
תפרים 