עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַמְשִ‏יכָה

ְ

השנה היתה 1999, קצת לפני האפוקליפסה, כשישבתי במקלט ההוא בבית שמש וחיכיתי לנוער שבא לשם לקבל עזרה בשיעורי בית – ולא היו קליינטים באותו היום. אני הייתי בכתה י"ב, ובאתי לראות מה עושים בשנת שירות. איתי היו מישהו מגרעין "תמורה" של הצופים שאיתו באתי, ומישהו מגרעין של המחנות העולים. בגלל שלא היו קליינטים, התפתחה במקום זה שיחה, שאני זוכר עד היום.

ההוא מהמחנות העולים (שמעתה נקרא לו המחנאי) העיר ביהירות אפיינית (לבן 18? לחניך התנועות הכחולות? כל התשובות נכונות?) שבעיניו הצופים היא תנועה ללא מטרה שיכולה להסגר בשקט. לו, כמחנאי, הצורה של חייו הבוגרים ברורה: קודם כל "הגשמה", חיים בקיבוץ, קבוצה או קומונה אחרת; בטווח הרחוק – מהפיכה סוציאליסטית. וחניך צופים? אחרי שהוא גמר כתה י"ב, ואין לו יותר סנדות וחבלים לשחק איתם, מה מזה נשאר לו כבוגר?

אני לא מאשים את המחנאי בכך שהוא חשב שכלום. הרי תכנית ברורה ופשוטה כמו שהתנועה שלו נתנה לו – אותה אין למצוא בצופים. אבל כשאני חושב על הבחירות שאני עושה בחיי הבוגרים די ברור לי שהרבה ממה שלמדתי בצופים נשאר איתי עד היום.

אם אתה שואל צופה מה הערכים שלו, הרשימה שלו לא מוגבלת לשני פריטים – הגשמה ומהפיכה. המינימום הוא עשר – "מידות הצופה" – ולצופה יש מידות די מגוונות. הוא חסכן, הוא נאמן לעמו, מדינתו ושפתו, הוא אוהב את החי והצומח, הוא לא נופל ברוחו, וכן הלאה. אם מחפשים משהו משותף לכל המידות האלו, מגלים שכולן כאחת נוגעות לצופה עצמו וליחסיו עם הסביבה הקרובה; אין בהן שום יחס לפוליטיקה או לכלכלה במישור הלאומי (למעט דרישה לפטריוטיות, אבל בלי הגדרה חזקה במיוחד).

הגישה הצופית היא שאם כל אחד ישפר את עצמו ואת איך שהוא מתנהג לאחרים, הסכום הכולל יהיה חברה טובה יותר – וככל שיש יותר אנשים בתכנית כן ייטב, אבל לא חייבים את כולם. אם יותר אנשים יקיימו את "הצופה דברו אמת" – תהיה לנו חברה אמינה יותר. אם יותר אנשים יקיימו את "הצופה חבר מועיל בחברה, אוהב עבודה ועוזר לזולת" (3 באחד) אז יהיו לנו פחות זולתנו הדורשים עזרה. וכן הלאה: הגישה הצופית היא לשפר את העולם חניך אחרי חניך, ולא להחריב ולבנות מחדש. הגישה של להחריב ולבנות מחדש, עד היום, השיגה רק את החורבן, לא כל כך את הבנייה.

הגישה הזו גם קשה יותר לבוגר, כי חייבים לבחור בה כל הזמן. מי שעבר לגור בקומונה כבר לא צריך לעשות שום בחירה לגבי ההגשמה שלו – רק להמשיך במסלול. עזרה לזולת, חסכנות, אדיבות וכיו"ב – את זה צריך לתרגל כל יום מחדש. ומצד שני – מי שמְתָרגל מִתְרָגל: אחרי שנים של בניית מבנים מרשימים בגובה 6 מ' ושלוש קומות מסנדות וחבלים, אתה אוהב עבודה אם תרצה ואם לא, ואתה עובד בצוות כאילו נולדת לכך. ואולי לכן מסתובבים בינינו דווקא די הרבה אנשים טובים.

אז למה אני אומר את כל זה? כי אולי במקום לשלוח את הילדים לשמוע ולדבר עד בלי קץ על מהפיכות וקיבוצים ושיטות שנכשלו, כדאי לשלוח אותם לתנועה היחידה שבאמת עושה בחניכיה שינוי בר-קיימא: הצופים.

* * *

אני קופץ למינכן לזמן-מה ולא יודע כמה אוכל לכתוב. מי שרוצה להתעדכן בנוגע לפוסט הבא, יש כפתור RSS כתום למעלה, או עדכונים בדואר שנרשמים אליהם בצד שמאל של העמוד.

מודעות פרסומת

המרכיב הסודי: חירות

בשיעור אזרחות בבית הספר למדנו שישראל היא דמוקרטיה, שבה הרוב קובע. המורה שלי הקדישה הרבה זמן לכך שדמוקרטיה היא לא רק הכרעת הרוב, אלא גם הגנה על זכויות המיעוט, חופש הביטוי וכדומה. אבל שום זמן לא הוקדש להסביר למה הדברים האלה נכונים ומי צריך אותם. כלומר, חסכו מאיתנו לגמרי את הדברים הקשים.

ההצדקה שניתנה לדמוקרטיה, כדי לצאת ידי חובה, היא שככה יותר אנשים מרוצים; אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון: בישראל של היום הרוב החילוני דווקא לא הכי מרוצה מההחלטות שנקבעות ע"י מיעוט חרדי, למרות שרוב חברי הכנסת חלופה הומוריסטית לדגל גדסדןהם חילונים. שלטון הרוב מתנגש עם הייצוגיות – הזכות של כל מגזר לומר מה דעתו, ובישראל דווקא הייצוגיות מקבלת משקל יתר. ההצדקה לכך היא פשוטה, והיא ההצדקה האמיתית לדמוקרטיה במובן הטכני: בניגוד למצב טרם היות הדמוקרטיה, במדינה דמוקרטית אין צורך בהפעלת אלימות ע"מ לשנות את יחסי הכוחות במנגנון המדינתי, וזה חוסך לחברה שלנו הרבה דם והרס. למנגנון הדמוקרטי יש עוד כמה יתרונות טכניים כמו ביקורת ציבורית על ההנהגה.

אני לא סתם מאריך וכותב "דמוקרטיה במובן הטכני". ככל שהזמן עובר ומדינות רבות יותר מאמצות שיטות דמוקרטיות, אנחנו מתחילים להרגיש שיש הבדל בין דמוקרטיה לדמוקרטיה – ושהדמוקרטיה האירופאית והאמריקאית שונה מהותית מזו הברזילאית, העיראקית או הישראלית למשל, או ממה שאולי יתפתח במצרים. יש כאן מרכיב חסר. לאחרונה, בעוד נסיעה עם אבא, למדתי שגם יש לדמוקרטיה הטכנית הזו שם: פוליארכיה. להמשיך לקרוא

מי שמביט בה מאחור

אתמול ביליתי חלק ניכר מאחר-הצהריים בשיטוט בחנות ספרים. זו הסטייה הפרטית שלי, והיא לא פוגעת באף אחד אז אני לא מתנצל. אפילו קניתי משהו – "נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט. עם קלסיקות אי אפשר לטעות, אלא אם כן זה "מובי דיק".

פה ושם קפצה לי לעין עטיפה של ספר. הראשונה היתה העטיפה הזו:

אנחנו לא רואים את הפנים של האישה, רק את הגב, אבל מהעמידה שלה אפשר לנחש שהיא לא שמחה במיוחד. יש צללים מאיימים. והיא לוחצת על הפעמון – משהו הולך לקרות. מי נמצא בפנים, ומה היא רוצה ממנו? לבקש עזרה? להראות לו מה זה? או לה? את רוב הניתוח הזה אני עושה בדיעבד. הרושם הראשוני שלי היה "אשה יפה צריכה עזרה". להמשיך לקרוא

ממה הם בורחים, המוחות האלה?

אחד הסימנים המובהקים למשבר היצירתיות בהנהגה שלנו הוא שברור שהם חושבים שכסף זה הכל בחיים. טוב, זה לא מפתיע לראות את התפיסה הזו אצל חבורת קולקטיביסטים, אבל בכל זאת זה מציק: אין רופאים? כסף. אי שוויון לנשים? עוד כסף. תאונות דרכים? כנראה חסר כסף. כל בעיה שנותנים להם לפתור (או אפילו שהיינו מעדיפים שיעזבו בשקט) מצומצמת מייד למימד של מי ישלם כמה למי, מתי, ואיך נחביא ממנו את זה שלא ישים לב (אינפלציה היא שיטה פופולרית). והעניין שהכי מציק לי כרגע: בריחת המוחות.

עצם השם שניתן לתופעה בישראל מלמד הרבה. בארצות עכו"מ אתה שומע אנשים מדברים על Brain drain, כלומר ריקון, זליגה, דליפה של מוחות. אצלנו בארץ הם לא סתם זולגים, הם ממש בורחים. ואם כבר, אז היה זה אולי טבעי לשאול ממה הם בורחים בדיוק, ואולי לטפל בכך. אבל אצלנו אין שום דיון בכך; כולם מניחים שהבעיה היא שאין מספיק תקנים או שלא משלמים מספיק. אין מספיק תקנים? אז למה חדר הדוקטורנטים שמול החדר שלי באוניברסיטה כמעט ריק? מילא, אולי לפוסט-דוק ומעלה זה נכון. זה שלא משלמים מספיק אולי נכון, אבל זה לא הסיפור השלם: הרבה מדענים נשארים בישראל או חוזרים אליה למרות זאת. ובכל זאת – המוחות בורחים. להמשיך לקרוא