הסליחה היא מיסודות החרות

כולנו שמענו בבית ספר את האמירה שבמדינה חופשית, מותר לך לעשות מה שאתה רוצה, כל עוד אתה לא פוגע באחרים. חייבים כמובן גם לחשוב על ההיפך: אם אתה פוגע באחרים, לפי תורה זו, מותר לפגוע בך. לכל הפחות, במידה שמספיקה כדי למנוע את הפגיעה באחרים. עם הצד ההפוך הזה יש בעיה מסויימת. הבעיה היא שבכל אמונה או אידאולוגיה, יש כאלה שרוצים להרגיש שייכים ובכל זאת לעשות מה שבא להם, אז הם מחפשים חורים בחוק. ובאמירה הזו יש חור גדול: מה פירוש "פוגע באחרים"?

לתקן את הרפורמה בשפיטה

אפשר לומר הרבה דברים על מה שדווח בעיתונות כרפורמה המסתמנת במערכת המשפט. אבל אין טעם להתפתות להסחות דעת. יש שני סעיפים שמכילים את הבשר: העברת מינוי השופטים לממשלה, והגדלת מס' השופטים ל-12, כך שהממשלה תוכל כבר בהתחלה להשתמש בכוחה החדש. מדובר במזימת Court Packing קלאסית, כפי שבוצעה על ידי חלוץ השיטה, פרנקלין רוזוולט. אבל אם הסעיפים האחרים של הרפורמה רצויים, האם יש דרך להתייחס למה שלכאורה מזימת ההרחבה מתקנת, בלי לקלקל את הטוב?

קידוש לבנה (סיפור)

[זה הולך להיות הראשון בסדרה של כמה פוסטים שקשורים למערכת המשפט, כפי הנראה. לא ישירות במקרה הזה אבל בכל זאת. פורסם לראשונה באסופה "היה יהיה 2015" של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה]

הערפל שכיסה את הדרך העניק לשמעון ביטחון, לראשונה מאז יצא לדרכו. לא מפני כנופיות השודדים, אלו לא ימצאו שלל במשעול המפותל הזה, הזרוע שברי אספלט שחורים, שרידי הדרכים הקדמוניות. אך מסע יכול להגמר ברע גם אם הוא מגיע ליעדו, והערפל הבטיח לשמעון שמטרתו בהישג יד. שמעון פסע בשקט של הלילה הלח, ראשו מורכן אל הצמחייה העבה שבין שברי האספלט, שהייתה הדבר היחיד שיכול היה לראות מבעד לערפל. חרמש הירח הדק לא נראה כעת, והסנהדרין בוודאי יזדקקו לעדותו על הירח בשמים הפתוחים של ראשית הערב כדי לקדש את החודש.

סביבו, במהלך כל הטיפוס הלילי, ראה חורבות. בחלקן, מי יודע, אולי ישן רועה עם עדרו. אבל אם כן, דבר אינו מעיד על נוכחותו. מי שיצא את נסיכות השפלה, סרה ממנו הגנת הנסיך, ורק השקט היה אלופו. איש לא רצה לפגוש באחר על הדרך. וממילא, הגנת הנסיך הייתה הפכפכה, ומושבו של שמעון למד זאת בדם ואש. רק אתמול עוד ישב על חורבות ביתו, מביט באש העולה מפרדסו, ומקשיב לדעיכתו של קול ענות הגבורה של צבא הנסיך בשובם מדיכוי חשש למרידה, ובידיהם שלל רב. בוודאי הם עוד יושבים סביב השולחן במצודת לוד וחוגגים.

הוא ישב שם שעות. רק כשהשמש החלה לשקוע קם ופסע, צעד אחר צעד, ללא מטרה מסוימת. לאחר זמן מה הגיע, כמו בכל יום בשעה זו, לבית הכנסת. הדלת התנדנדה כשעבר בה, תלויה על ציר אחד, שבורה. הוא עבר בין שורות מושבי העץ, אדיש להד פסיעותיו. כשעבר את הבמה, הבחין בדמות קשיש עטוף בטלית. הקשיש חבק בידו ספר תורה קטן והתנדנד קלות על מושבו. מעליו נפער ארון קודש ריק, מערומיו נגלים מבעד לפרוכת קרועה.

הפרא האציל הוליד את הפרא הקדוש

באותו שבוע, ארגון קומוניסטי מפרסם מדריך לגנבים מתחילים, ומציג אותו כעשיית צדק; ופעילים "חברתיים" תוקפים את משפחתה של בנקאית בכירה. העובדה ששני המקרים האלה מגיעים מהצד הסוציאליסטי של המפה הפוליטית היא לא מקרית, כפי שנראה בהמשך. בניגוד לדעה הרווחת, רמת האלימות בחברה האנושית הולכת ויורדת, היסטורית. זה כמובן לא עניין של זמן, אלא של שינוי חברתי ואימוץ מוסדות נכונים ונטיות תרבותיות מתאימות; הנטיות האלימות שהמקרים האחרונים חושפים מראות לנו למה סוגי שלטון מסויימים, שהתחילו מלאים בכוונות טובות, התדרדרו באופן עקבי לאלימות.

האשמה של אנדר

הסרט המשחק של אנדר די מגניב, למרות שהוא מזניח את הסוגיות החשובות. אבל עם כל כמה שאפשר להתווכח על איכות התרגום לקולנוע, יש דבר אחד שתורגם בסדר מהספר, והוא היה בעייתי כבר במקור. כשקראתי את הספר לראשונה בתיכון לא שמתי לב אליו במיוחד, אבל כשקראתי חלק מהסדרה לפני כמה שנים, ואת "המשחק של אנדר" שוב באיזור פסח האחרון, הוא הציק לי במיוחד. התגובה של אנדר לסיום המפתיע נועדה לבנות דמות טראגית לשימוש בהמשך הסדרה אולי, אבל היסודות האתיים שלה משקפים יותר את הרקע הנוצרי של המחבר, מאשר את הדרך הנכונה לגשת לשאלות של אתיקה. על מה ולמה – וספויילרים – אחרי הקיפול.