השבוע נסעתי שוב לאיזור בית-שמש, אחרי די הרבה זמן שלא הייתי באזור. כל הדרך משער-הגיא ודרומה הייתי תקוע אחרי איזה מאותגר-הילוכים שבקושי סחב בעליות ועמד על הברקסים בירידות, ולא יכלתי לעקוף כי יש רק מסלול אחד לכל צד. בגלל שאני כבר מכיר את הכביש הזה ורגיל לחוויה המפוקפקת של נסיעה בו, כבר עברתי את בית-שמש כשהבנתי פתאום כמה המראה הזה לא בסדר. להמשיך לקרוא
גם השנה כמעט ודילגתי על שבוע הספר. בסוף עברתי בככר רבין בדרך ממקום אחר, אבל בהכירי את ההתמכרות שלי הגבלתי את עצמי בזמן והצלחתי לא לקנות כלום. עשיתי סיבוב ואמרתי לעצמי שאם יהיה ספר אחד שאיך שאני אראה אותו הוא ידפוק לי עם פטיש על הראש ויכריח אותי לקחת אותו, אני לא אתנגד; אבל לא היה ספר כזה. מה הפלא שהופתעתי ונדהמתי למקרא דעתו של אריק גלסנר, שיש יותר מדי ספרים.
משהו בי התמרד, אבל לא ידעתי בדיוק להסביר מה. אולי הוא בכלל צודק, וזה בכלל החינוך השמרני שלי שגורם לי לחשוב שכל ספר נוסף הוא ברכה? מצד שני, החינוך שלי אולי היה צריך לעשות דווקא את הדבר ההפוך: כבר בגיל צעיר למדתי מהספריה הענקית של אבא שאני בחיים לא אספיק לקרוא את כל מה שיש. אני חושד שכך זה היה בעצם כל העידן המודרני: הרבה הרבה יותר ספרים מזמן וכוח לקרוא את כולם, מה שתמיד העלה את עניין הבחירה בין ספר לספר. להמשיך לקרוא
תפרים 