עשרים פאונד וששה פני

הפוסט הזה הוא האחרון בסדרה של פוסטים שבהם שאלתי את עצמי אם אכן כולם טפשים כמו שגורסת הדעה הכללית, או שמא לרוב האנשים יש לפחות את החכמה המינימלית הדרושה כדי לנהל את חייהם יותר טוב משאחרים היו מנהלים להם את החיים. שמרתי אותו לסוף כי ידעתי שהוא יהיה לי הכי קשה: הבטחתי שאקדיש אותו לתופעת האוברדרפט ולמשמעות שלה לעניין הטפשות שבו אנו עוסקים. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הנבון, החכם והבּוֹר

בפוסט הקודם התחלתי סדרה שמטרתה לערער על הדעה הרווחת שכולם טפשים. מי שלא קרא, אני ממליץ לפחות לעבור על הגרפים כדי לדעת על מה אנחנו מדברים. בכל אופן, הבטחתי אז שהפוסט הבא בסדרה יוקדש לשאלת הקשר בין חכמה להשכלה, ועכשיו הגיע הזמן לקיים.

 יש דעה רווחת לפיה אדם משכיל יותר הוא גם חכם יותר, והוא יכול לנהל את חייו טוב יותר מאדם לא משכיל – וגם חיים של אחרים. הדעה הזו מייחסת להשכלה ערך גבוה בפני עצמה, בלי לשאול איזה שימוש נעשה בהשכלה הזו. מאפיינים עיקריים של המחזיקים בדעה זו הם שיפוט אדם לפי הציונים שלו במקום לפי היכולות שלו, או לפי ההשכלה הפורמלית שלו במקום לפי הניסיון שלו. כמובן שהדעה הזו מובילה לפעמים לטעויות מביכות, ויש לי סיפור שמדגים זאת יפה (הפרטים כמובן שונו במקצת כדי לא להסגיר אף גורם שנוגע לעניין). להמשיך לקרוא

אחת ולתמיד: האם כולם טפשים?

ברבות מהשיחות שאני מנהל לאחרונה אני נתקל פחות או יותר באותו מכשול מעצבן, והגיע הזמן לתקוף אותו בצורה מסודרת ולהפטר ממנו אחת ולתמיד. בשיחות האלה אני בד"כ טוען, כמו שטענתי גם מעל במה זו (בצורה כללית ובמקרים פרטיים), שאנשים מסוגלים, פחות או יותר, לנהל את חייהם בצורה חכמה, לדאוג לאינטרסים שלהם ושל הסביבה הקרובה שלהם ולהשיג תוצאות סבירות. מנגד, גם אם לא במילים אלו, אני מתמודד באופן תדיר עם החשיבה לפיה רוב האנשים די טפשים בעצם, צריכים שיגידו להם מה לעשות בהיבטים נרחבים של חייהם, ושרק ניהול מרכזי הוא חכם מספיק לעשות זאת.

את שתי הגישות אפשר לראות בגרפים האיכותיים הבאים. הגרף הזה מבטא את הגישה שלי:

והגרף הזה את הגישה של בני שיחי:

ראשית, למען לא אחשד שאני קנטרני במכוון או שאני מציב אנשי קש שיהיה לי קל להפריך, אני מוכרח לדווח שדיברתי עם אנשים גם על תכונות הגרף הזה עצמו: איפה הממוצע, מה הפילוג וכו'. להמשיך לקרוא

מאמי הרגה את בת'

גמרתי לקרוא את "נשים קטנות". בסוף הספר פגשתי סוף-דבר שמבכה את הבחירה של ג'ו (הדמות הראשית) ומנסה להסביר איך למרות שהסופרת לא יכלה לכתוב זאת אחרת, בכל זאת הספר הזה עשה הרבה יותר מהצפוי בשינוי התפיסה על תפקיד האישה וכו'. ובכן, נניח את העניין הזה לטיפול כותבות פמיניסטיות, כי הדבר הכי נורא בספר הזה, בעיני, קשור דווקא למוות חסר הטעם של בת', הדמות שאמורה להיות הכי שולית בו. על כך ועל חלקה של הזנחה אמהית בעניין, אחרי הקיפול (הספויילרים גם שם). להמשיך לקרוא