אל תתנו להם חוקים

יש עסק אחד שאני אוהב במיוחד ומבקר בו אחת לחודש. הוא הזול ביותר באזור במה שהוא עושה, נותן את השירות שאני רוצה, ובארבע השנים שאני מכיר אותו לא העלה אפילו פעם אחת את המחיר הזול ממילא שלו. החנות ברחוב ראשי אך בבעלותו, אין לו צורך להתמודד עם שכר-דירה עולה, והוא מעדיף לקוחות פשוטים ועבודה נעימה על לקוחות עשירים ושירות מפונפן. המתחרים שלו מעולם לא אהבו אותו – הם לוקחים עשרות אחוזים יותר על אותו שירות.

אז מה עושים? כלקוחות היינו רוצים לראות אותם מורידים מחירים, או מספקים שרות שמצדיק את המחירים שלהם. אבל כמי שחיים בישראל, אתם הקוראים בוודאי מדמיינים מה הם עשו: הלכו לממשלה. כלומר, כמה בעלי עסקים קטנים מהעיר לא יכולים סתם ללכת לממשלה בשביל שתרביץ למתחרה. רק ההסתדרות והתאחדויות התעשיינים/חקלאים/פרוטקציונרים אחרים מאורגנים מספיק בשביל זה. לכנופיות עוסקים זעירים יש שיטות אחרות. 

לשכנע את המשכנעים

דיבייט הוא אמנות הדיון התחרותי, שאמורה להפוך את הדיון לרציונלי יותר, וכך לחשוף את האמת ולתת לה לצוץ מבעד לדעות הקדומות שלנו והתעמולה של שכנינו. ניתן לצפות שמי שטוב בדיבייט יהיה יחסית נקי מדעות קדומות וחסין לתעמולה. אבל כבר ראיתי דיבייטורים טובים שמפיצים את התעמולה הטפשית והשקופה ביותר, ושמקבלים טיעונים על סמך דעות קדומות כמו כולם. זה מעורר מחשבות כפירה על חשיבות הדיבייט לדיון הציבורי, אבל אז אני לוקח את הכלים של דיון תחרותי ומביט בהם על העניין, ותחת המסקנה הפסימיסטית, אני רואה עולם מורכב יותר. התמונה המורכבת יותר היא גם שימושית יותר. 

דפוק וזרוק בעיר הגדולה

אין כמו שיחה טובה עם נהג מונית. לא יודע למה יצא להם שם של ערסים מתלהמים – השיחות שהיו לי עם נהגי מוניות תמיד היו רהוטות, מעניינות, ולרוב למדתי משהו חדש. עם הנהג הזה, אבל, לא הייתי במצב רוח לשיחה. מיהרתי להגיע הביתה. נכנסתי למונית, ווידאתי שהוא יודע לאן נוסעים, ושתקתי.

בשלב מסוים מישהו נפנף לו לעצור, והוא העיר שהרבה אנשים מנסים לתפוס מונית בשעה הזו. "כן," השבתי בעיקר מתוך נימוס, "בארלוזורוב יש עכשיו איזה עשרים איש שמחכים למונית שרות. לא מבין למה אין מוניות כשיש עסקים." משם הגעתי – אחרי שהבנתי שמונית כזו לא תגיע, ואם תגיע לא בטוח שיהיה לי מקום, הלכתי ברגל לעזריאלי בתקווה לנפנף אחת, ושם כבר הבנתי שהתקווה היחידה שלי היא התחנה המרכזית, והזמנתי מונית.