הכוכב האחרון (סיפור)

[סיפור שפורסם לראשונה ב"היה יהיה 2012" והגיע זמנו להתפרסם כאן. זו גרסה שלא עברה את ההגהה האחרונה של צוות "היה יהיה", אבל מלבד זאת היא די דומה למה שנדפס. כ-5,700 מילים]

המזח החשוך נמתח לתוך האוקיינוס, בודד ושקט. שלושה קיאקים היו מונחים עליו בכיוונים ובמרווחים לא סדירים – לא נעשה בהם שימוש, אך מטענם היה כבד מכדי להיגרר חזרה לסככה. מי השלשה שהשתפנו בסוף? קסי עמדה בקצה המזח וקיוותה בכל מאודה שאחד מהם הוא אורי. אבל לא מתאים לו לוותר על דבר כל כך מסוכן וטפשי, היא חשבה. בלי משים, היא התחילה לשחק בתלתל ג'ינג'י אחד בפוני הארוך שלה, שדגדג את אפה. אם הוא באמת ויתר, הוא יהיה עכשיו בשלדג.

השלדג היה כמעט ריק. במקום ההמולה הרגילה לשעת ערב זו, ישבו על הבר שלשה אנשים. שניים, לבושים חליפות ומחזיקים כוסות של מרטיני או משהו מתוחכם מהסוג הזה דיברו ביניהם; קסי ראתה אותם פה ושם אבל לא ממש הכירה אותם. קרוב אליה ישב נורמן, שניהל רומן אינטימי עם ליטר של בירה גרמנית. לא היה ברמן מאחורי הבר. קסי ניגשה אל נורמן, גבר רחב כתפיים שהיה לבוש בג'ינס, חולצת פלאנל ושׂער קצר מאפיר. "היי נורמן, איפה כולם?"

במשלט על התל

[שלא תתרגלו לקצב הפוסטים לאחרונה, הסיפור הזה נכתב בקיץ שעבר וחיכה ליום הזכרון]

גבריאל, פוסע חרש במעלה התל, נכנס לקצב הליכה שלא דורש חשיבה. מפעם לפעם עצם את עיניו ונתן לאזניו לספוג את הקקופוניה הטבעית של דממת הלילה. הצרצרים, רחשי הרוח בעלים, ופעם בפעם תן מיילל אל הירח. למרות הדממה, עוד היה חבוש קסדת פלד, ואת רובהו דרך ואחז בהכן – אין לדעת מאין יגיעו מרצחיך. ואם יגיעו – גבריאל לבדו. הפלוגה המשיכה הלאה, ורק גבריאל הודיע שיישאר עד להגעת הכוח של נתק'ה בבוקר. בתור קצין הרפואה של הגדוד, לא היה מי שיתנגד לרצונו.

צעד אחר צעד המשיך במעלה הגבעה. לפתע נשמע קול נפץ, וגבריאל השתטח על האדמה. בראשו צפו מייד הבזקי הפצצות ורשפי הרובים מאתמול, עם קולות הנפץ. עבר רגע עד שהבחין שדרך על זרד יבש. "אתה לא בעמדה הקדמית יותר," מלמל לעצמו בעודו קם ומנער מחגורו רגבים ועלים.

במקלט עם רוני

[סיפור קטן שכתבתי לא מזמן. תיהנו]

מאז שסגרנו את דלת המקלט לא ראיתי את רוני זז מהכסא בפינה. לא הייתי מאמין עליו, עוד לא ראיתי אותו יושב בשקט יותר מדקה, ההיפראקטיב הזה. אפילו כשרואים איתו סרט, הוא משתתף בכל הקרבות חרבות, ורץ למטבח או לשירותים כשמישהו מעיז להתנשק. אבל עכשיו, לא זז. אולי זה המקלט המדכא הזה. קירות בטון חשופים, חיווט על התקרה, כמה כסאות.

אנחנו שומעים קול מבחוץ, והמדריכה של החוג סיף אומרת, "זו צפירת הרגעה?" לא, זה רק אופנוע. אף אחד לא עונה, והיא מבינה לבד. היא משפילה עיניים. אני רוצה לחייך אליה, לומר לה שזה לא נורא, שכל אחד נופל על הקטע של האופנוע מדי פעם. זה מה שהייתי עושה לפני גליה. גליה אומרת שאני תמיד מתייחס לנשים יפות כאילו הן בכתה ו' או משהו. אבל הפעם היא טועה. הנה, רוני שלה בכתה ו' ואני יושב איתו במקלט כבר איזה רבע שעה ולא החלפנו אפילו מילה. איך שנכנסנו הוצאתי את המחברת עם החשבונות של פוייגנבאום והתחלתי לעבוד. למה מי זה הנחמן שי הזה שימנע ממני לגמור בזמן את הלוחות למחר.

לשתות את הים של עזה (סיפור)

כתבתי את זה לפני שבוע באמצע הלילה. מוקדש לחייל האינטרוורט באשר הוא שם, באשר הוא כאן.

ירון נשען בעייפות על המכולה, מנצל רגע של שתיקה מביכה. הוא רצה לעצום את העיניים, אבל לא נתן לעצמו להתנתק מהשיחה.

"מה את מפחדת, שיבוא בדואי מהמואסי ויכנס בך? הגדוד שתי דקות מפה, לא יקרה לך כלום." מייד הוא כעס על עצמו. יבוא בדואי וייכנס בך? מה יש לי?

דניאלה התעלמה מהחלק הראשון והשיבה "אם הגדוד כל כך קרוב, למה לוקח לאביר כל כך הרבה זמן? הם אמרו לפני שעה שהם בדרך."

דניאלה – איזה שם יפה, ירון חשב לעצמו. מצלצל מארץ ישראל היפה – היפה באמת, לא ארץ ישראל היפה של שעורי ערכים עם הסמ"ח. שם של מישהי שסבא וסבתא שלה הקימו את המדינה, והשושלת מעבדת את אדמתה מאז ועד היום בבנימינה.