מועדון המתפכחים

נ. ביקש ממני לחוות דעתי על ראיון עם זאב רותם, שמעיד על עצמו שהיה קפיטליסט והתפכח. האמת, אני יכול למצוא קצת אמפתיה למצבו: אחרי הכל, אני הייתי סוציאליסט והתפכחתי, וזה לא תהליך נעים. אבל אומרים שמי שלא היה סוציאליסט בנעוריו אין לו לב, ומי שלא התפכח – אין לו שכל. בכל אופן, מה שלמדתי מזה הוא שההתפכחות יכולה לנבוע מתאום ציפיות שגוי: השיטה שממנה התפכחנו מראש לא באמת התאימה לערכים שלנו, ורק נראתה לנו טוב מרחוק לפני ששקלנו את כל הצדדים.

מה היו הערכים המקוריים של רותם אני לא יודע, כי הוא לא מגלה לנו למה הוא קורא "קפיטליזם", ואחרי הכל יש הרבה שקוראים לעצמם קפיטליסטים והם לא. למשל, החברים בהתאחדות התעשיינים, שדוחפים תמיד לקבל סובסידיות והעדפות ובעצם מנסים ליישם כלכלת צד-היצע, שמתחפשת לשוק חופשי אבל אנחנו יודעים שזה בעצם פאשיזם לכל דבר ועניין. אני לא יודע אם רותם הוא צד-היצעיסט, אבל ברור שבעיניו שוויון-התוצאה, כלומר שלכולם יהיה אותה כמות כסף ואותה נוחות (פחות או יותר) ואחת היא מה הם עשו בשביל זה, הוא חשוב. אני כמובן מתנגד, וכבר הסברתי למה.

קיוויתי שההבדל הערכי יהיה הדבר העיקרי שמפריע לי בראיון הזה, אבל מסתבר שיש בו טענות עובדתיות שפשוט שורפות את העין; עד כדי כך שלא ברור איך מנכ"ל חברת אסטרטגיה שלדבריו עובד הרבה עם הממשלה יכול לעשות טעויות כאלה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אני רוצה נקניקייה

אני יודע, אני יודע: בלוגר שמכבד את עצמו צריך לכתוב עכשיו על מחאת האוהלים, או על השגרירות בקהיר, או על הסתירה האינהרנטית בין סוציאליזם לפיתוח בר-קיימא. אני מצטער על זה: אני בבית חולים, אני בקושי מסוגל לאכול מרק, וכל מה שאני רוצה זה נקניקייה.

אני רוצה אותה חומה ויפה – לא החום הבהיר של הבראטוורשט התורינגי, לא. אין לי עניין בחיוורות הזוגלובקית הזו. אני רוצה אותה בחום חזק, עם חתיכות שחורות שכאילו צועקות לך בפנים: "מכל טוב הבהמה דחפנו כאן, מכל חלק וכל איבר – בוא תטעם!" בטח שלא את הלבנות הבוואריות האלה – אותם נשמור לפעם אחרת.

אני רוצה אותה נוטפת שומן. כשאני אשים חתיכה ממנה על הלשון, המתיקות של השומן תהיה כמו משמר כבוד לחוֹם שלה. שומן צהבהב כזה, שנמרח על האצבעות ומסביב לפה אם אתה אוכל כמו ברברי. לא שאני אוכל אותה כמו ברברי, אני אהיה עדין.

אני אחתוך אותה לאט לאט – חתכי רוחב קטנים וצרים. כל חתיכה תקבל את הכבוד המגיע לה. אני אשים אותה על הלשון, אלעס קצת כדי לשחרר עוד מהשומן המלכותי הזה, ואבלע. אני נשבע שאני לא אחתוך אותה לאורך כדי להוסיף קטשופ או חרדל, רחמנא-ליצלן. אני אקבל אותה כמו שהטבח הכין אותה ולא אנסה להסתיר את טעמה הנפלא והפראי מתחת שכבות של מתווך מוכר.

בין חתיכה לחתיכה, אני אקח גם מהמצע שלה: חתיכות תפוחי אדמה מטוגנות קליל, או אפילו כרוב כבוש. ומדי פעם לגימה מהבירה המקומית. אבל אנחנו סוטים: אני רוצה נקניקייה.

אני רוצה אותה ספוגית בדיוק במידה – לא קלה מדי ללעיסה, שלא תברח מהר במורד הגרון! אבל גם לא סוליית-נעל, אני לא מחפש עבודה קשה. אני רוצה אותה גם גדולה, לא נקניקייה נירנברגית שצריך שש מהן בצלחת כדי להיות שבע. מספיקה לי נקניקייה אחת – ארוכה, עבה, מכופפת קלות, וחומה, כבר אמרתי.

אני רוצה נקניקייה, ואין לי. כבר אכלתי כזו פעם, אחרת מאיפה הייתי יודע מה לבקש? אני רוצה נקניקייה כזו, כמו פעם, ואי אפשר. אז אני רוצה. אז מה?