חושך באמריקה (4-7): אוויר החירות ואש הפלגנות

cavalry

בפרק הקודם של יומן הקריאה טענתי שבארצות הברית התקיים תהליך ייחודי בהיסטוריה של יציאה מפאודליזם לחירות – תהליך שהוליך את העולם המערבי כולו אחריו. בפרקים אלו אנחנו חוזרים אל שלב שבו החרות עוד היתה מוגבלת. הקבוצות העיקריות שסובלות בפרקים אלו הן העניים, הנשים והאינדיאנים (העבדים מגיעים בהמשך). בהתמקדות בקבוצה הראשונה (העניים), אנחנו מתחילים לקבל תשובה למשהו ששאלתי בפרק הקודם: איך קרה שכל זה התרחש דווקא בארה"ב?

הקבוצה השניה, הנשים, ממש לא מעניינת בסקירה של זין. אתם כבר מכירים את הסיפור וזין לא מוסיף תובנות – אולי רק העובדה שציטוטיהן של פמיניסטיות אמריקאיות מדגישים פמיניזם ליברלי ("אל תמנעו מאיתנו" תחת "תנו העדפה מתקנת") והאנקדוטה המעניינת שמרי וולסטונקרפט, מהכותבות הפמיניסטיות הראשונות והמשפיעות, כתבה חלק מפורסם מדבריה כתגובה לאדמונד ברק, מחבר "מחשבות על המהפכה בצרפת". מכיוון שקראתי את האחרון, אני חושד שזין מגזים מאוד בחשיבות ציטוטים מסוימים משם, בעיקר מפני שבכלל לא זכרתי את קיומם ולא מצאתי אותם ברפרוף חוזר או ניסיונות חיפוש באינדקס ובגוגל. אז נמשיך הלאה.

האינדיאנים והמלחמה נגדם מביאים לנו את הנושא של שתי שיטות ארגון חברתי, ולמה אחת נצחה. אנחנו יכולים כאן לחדד משהו מהמסקנה של ג'ראד דיאמונד, מחבר "רובים, חיידקים ופלדה", ששם דגש על השוני בזמינות האפשרויות למסחר בין העולם הישן לחדש. אבל נגיע לכך רק אחרי שנדון בקבוצה הראשונה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

חושך באמריקה (1-3): היסטוריה עממית

colonial_soldiers_2018

אחרי יומן הקריאה של הקפיטל ושל פעולה אנושית, עבר זמן רב ולא כתבתי עוד יומן קריאה מלא. אבל השבוע נפל דבר. הוצאות הספרים בככר רבין ניצלו את ההתמכרות שלי וגרמו לי לקנות את "היסטוריה עממית של ארצות הברית", אחד מספרי ההיסטוריה המדוברים ביותר בעשורים האחרונים. דווקא מפני שהוא ידוע כחביב על חוגים סוציאליסטיים, החלטתי לקרוא אותו. זו שאיפה מתמידה שלי לקרוא דברים שעשויים ללמד אותי משהו, וזה בהרבה מקרים אומר לקרוא דברים שאני צפוי לא להסכים אתם.

ובכן, הכותב, הווארד זין, מתאר את עצמו כסוציאליסט, אולי אפילו סוציאל דמוקרט. לפי מה שכתוב, הוא ממש מרקסיסט. זאת ועוד דחפו אותי לכתוב יומן קריאה. כמו בסדרת הקפיטל, מעניין אותי לקחת את העובדות שזין מביא, ולראות אם הפרשנות שלו טובה מפרשנויות אחרות, או ששוב ישנה פרשנות טובה יותר, שתעזור לנו להבין לעומק יותר.

להמשיך לקרוא

לחיות בעוני רומנטי

squirrell

אני מדבר פה הרבה על כסף, וחרות, ואיך חרות עוזרת גם לעניים לשפר את מצבם החומרי. אבל כסף זה לא הכל בחיים. המרדף אחר האושר, בעצם, הוא הכל בחיים, והכסף הוא רק אמצעי. אמנם, יש בעיה כלשהי עם האמצעי הזה – אחרי שהשגנו רמה בסיסית מסויימת של נוחות חומרית, צריך יותר ויותר לא רק לדעת לעשות כסף, אלא גם מה לעשות איתו אחרי שהוא בידך. מי שלא יודע מה הוא רוצה, או לא יודע איך להשתמש בכסף כדי להשיג אותו, עלול לבזבז כסף רב לריק – בקניונים, באטרקציות, או במה לא – ועדיין לא יהיה מאושר.

אז, רק על מנת להגיע לאושר: מה אנחנו רוצים? משפחה טובה, סיפוק בעבודה, כבוד מהסביבה, התפתחות אינטלקטואלית ונפשית, בין השאר. משהו אחד שמשותף לכולנו הוא הצורך באהבה. את זו, כמו שטענו חיפושיות הקצב, לא ניתן לקנות בכסף. ובכל זאת, ממש כמו בעולם החומרי, יש כאלה שיש להם, ויש כאלה שאין להם – ויש גם את מי שאיפשהו על הרצף באמצע. כאלה שקשה להם יותר או פחות למצוא.

מאז שנפרדתי ממי שהיתה חברתי בעת שנפצעתי בפנים, בתחילת שנות ה-2000, אני נמצא בצד האומלל של הרצף. אבל אני לא פה כדי לבכות – אני פה כדי ללמוד. ההקבלה הזו בין אהבה לכסף יכולה ללמד אותנו כמה דברים.  להמשיך לקרוא