המרוץ האלטרנטיבי בארה"ב

[ראלף נאדר, המפסיד הנצחי במרוץ האלטרנטיבי]

בעוד שכל התקשורת מתעסקת בשאלה אם נשיאות ארה"ב תיפול בידי הנבלה או שתנתן לטרפה, מתרחש לו מרוץ נוסף. לא נקרא לו "מרוץ לנשיאות" למרות שטכנית הוא חלק ממנו, כי לאף אחד מהמתמודדים בו אין סיכוי לזכות. אך יש בו פרסים אמיתיים, שיקדמו את הזוכה בטווח הארוך, ואולי גם הקצר. מה הם הפרסים ומי המתמודדים?

ראשית, כדי לשכנע את הקורא שהמרוץ חשוב, בואו נדבר על הפרסים. הפרס הגדול ביותר יכול להגיע עוד לפני הבחירות: מתמודד שיגיע ל-15% תמיכה בסקרים, יזכה להכלל בדיבייט הנשיאותי. זה עדיין לא נראה לי כמשהו שמכניס את הזוכה של המרוץ האלטרנטיבי למרוץ הראשי – מי שמופיע בדיבייט הנשיאותי עדיין יופיע כמועמד שולי שהופיע משום מקום. הוא לא ידבר אל לב המצביעים השבטיים, ואל הקולות הצפים הוא ידבר בפעם הראשונה, בעוד ששינוי דעה דורש הרבה יותר זמן. אבל הוא יופיע. עבור מועמדי מפלגות לא מוכרות, שחלק גדול מהציבור אפילו לא שמע עליהם, מדובר בהישג יחסי ציבור עצום. זה אולי לא משנה למועמדים עצמאיים כמו רוס פרו, אבל במרוץ האלטרנטיבי השנה רצים למרחקים ארוכים: המתמודדים מקווים למצב את המפלגה שלהם במקום טוב יותר לשנים הבאות, ולקרב אותה אל המרוץ הראשי. חילופי המפלגות הנחשבות לראשיות כבר קרו כמה פעמים בהיסטוריה של ארה"ב – אמנם לא מאז סוף המאה ה-19 (לינקולן נבחר לנשיאות מול 3 מתמודדים ראליים אחרים) אבל יש מי שחושב שהזמן בשל לכך עכשיו, עם הפילוג הרעיוני בשתי המפלגות הגדולות, והסלידה חסרת התקדים שהציבור מרגיש כלפי מועמדיהן.

הדונלד דק, הקרוז ווזווז

טוב מראה עיניים ממשמע אזניים. למרות זאת, כדי שאגיע לקרוא מצע של מועמד לנשיאות באמריקה צריך לקרות משהו שידחוף אותי. אחרי הכל אמריקה נורא רחוקה. נכון, היא משפיעה עלינו מאוד גם ישירות, גם דרך המשקל העולמי שלה וגם בדוגמא שהיא נותנת לאחרים, והבחירות שעומדות לפניה הן גם אבני בוחן לתאוריות כלכליות וחברתיות שאנחנו מאמינים בהן, אבל יש גבול כמה רחוק אדם יכול ללמוד אם הוא רוצה גם לעשות משהו פרודוקטיבי בחיים. לכן הגעתי רק עכשיו, אחרי דיון ארוך בתחילת השבוע, למצעים של שני המועמדים הרפובליקניים שנשארו: דונלד טרמפ וטד קרוז.

נסיון לקחת ברצינות את ברני סנדרס

דיבייטור שפעם הערכתי, מהטובים בעולם, דרש ממני בדיון שאתייחס למצע של ברני סנדרס, מתמודד בפריימריז הדמוקרטיים בארה"ב, ולא לתבנית האידאולוגית שהוא מתאים לה. אף שההנחה לפיה האדם לא חשוב היא מקובלת בדיבייט (ויכוח תחרותי), היא לא תופשת בנושאי בחירות בהן חשוב לדעת גם מה יעשה המועמד בנושאים שלא דובר עליהם בבחירות, ואם הוא אכן מתכוון למה שהוא דיבר עליו. אבל בכל מקרה חייבים לדבר גם על המצע הרשמי. מכיוון שהנחת בין שיחי היתה שגויה, ודווקא קראתי את המצע של סנדרס, אני רוצה כבר זמן רב לחלוק עם קוראי את מה שקראתי. לצערי, למרות המקצוענים שתומכים בו, דף המסרים של סנדרס נראה כמו של דובר בשנתו הראשונה, והוא מאפשר לנו ללמוד קצת איך צריך להיראות דיון טוב, על דרך השלילה.

כתודה על סבלנות הקורא, אגביל את הניתוח לדף המסרים הכלכליים שלו. השאר נראה בערך אותו דבר. כותרת הדף כמובן אינה "מסרים כלכליים", אלא "הכנסה ואי-שוויון בעושר". בסדר, אנחנו במערכת בחירות ותמיד כדאי לבחור כותרת לטיעון שמרגישה חשובה ולא יבשה. 

העם החליט: קיצוץ

לא כל בחירה שמוצעת לנו אנחנו שוקלים באופן רציונלי. הרבה פעמים אנחנו פשוט מסתכלים סביבנו לראות מי עושה מה, ואם מישהו שאנחו סומכים עליו אומר לעשות משהו, ניתן לו את האשראי ונלך אחריו. כך עשו, למשל, עמי המערב, כשכלכלנים זוכי פרס נובל אמרו להם אחרי הקריסה הגדולה שהפתרון הוא בהרחבת הוצאות ותכניות חילוץ. אבל שנתיים האחרונות מצטברות ראיות שהאשראי גם יכול להגמר, גם אם זה קורה לאט.

מהתחלה: התגובה של ממשלות למשבר עצמו ידועה: חילוצים במאות מיליארדים, הלאמת חברות פושטות רגל כדי לקחת את החוב על המדינה, והרחבת הוצאות כדמי אבטלה וכו' גם כאשר ההכנסות ממיסים ירדו פלאים. ממשלה שלא עשתה זאת, הוחלפה. כך למשל הגיעה לשלטון המפלגה הסוציאליסטית ביוון, שב-2009 הגדילה את כוחה על מצע של התנגדות לקיצוצים במגזר הציבורי. גם ברק אובמה מיהר לתמוך בחילוצים בכל גודל, בעוד שקודמו בתפקיד היסס ובסוף חילץ. המדיניות הזו זכתה לעידוד של כלכלנים ידועים כפול קרוגמן, שאף טען שהחילוץ לא מספיק גדול.