ממה מורכבת טפשות?

כתבתי פעם סדרה של פוסטים בנושא "האם כולם טפשים". הרעיון היה להראות שיש הבדל בין היכולת של אנשים לנהל את החיים שלהם לבין היכולת שלהם לנהל חיים של אחרים, ושלכן דעות פטרוניות הן לרוב שגויות ודעות אינדיווידואליסטיות הן לרוב נכונות. ציירתי גרף איכותי של "התפלגות הטפשות", אבל כמובן שלא יכלתי למצוא שום דבר כמותי. איך בכלל אפשר לכמת טפשות?

בדיוק על השאלה הזו אני חושב הרבה בזמן האחרון, תוך כדי עבודה על מאמר מדעי במכניקת זורמים. מה הקשר בין זרימה לטפשות? אין קשר. אבל יש כלים חשיבתיים שאני מפעיל בתחום אחד ושאולי יעזרו בתחום אחר. המפתח הוא מעבר מאלמנט קטן למערכת שמורכבת ממנו, והשימוש בכלים סטטיסטיים כדי לתאר התפלגויות ומתאמים, ולנסות ללמוד מהקשרים בין משתנים אקראיים המתארים את הפרט על ההתנהגות של המערכת כולה.

פעולה אנושית (14-15): הדינמיקה של השוק והמשק

אתמול היה לי את החלום הזה שמשהו מצפצף ואני לא מצליח לכבות אותו למרות שאני מנתק את כל המכשירים במעבדה מהחשמל. כשהתעוררתי גיליתי שזה השעון המעורר, ששעה אני מתעלם ממנו. החלום הזה חוזר כל חורף, מה שאומר שבאופן רשמי נגמרה העונה החמה ואפשר לחזור לקרוא ספרים "כבדים". בפרט, אפשר לחזור ליומן הקריאה של "פעולה אנושית".

למי שכבר הספיק לשכוח, בפרקים הקודמים דיברנו על החברה כתופעה הצומחת מפעולות בודדות של פרטים, ועל בעיית החישוב הכלכלי שהם עוסקים בה: הבעיה של הקצאת משאבים אופטימלית לסיפוק סולמות העדיפויות הפרטיים של כולם בצורה מיטבית. מכיוון שמדובר בקשר של רבים לרבים בין מטרות לאמצעים, יש לנו בעיה מרובת מטרות ומרובת משתנים. בפרקים 14 ו-15 אנחנו מדברים על התהליך האיטרטיבי המשמש לפתרון בעיית החישוב הכלכלי. שמו בישראל: השוק.

במהלך קריאת הפרקים האלו, שהם כשמינית מהספר, התחלתי להרגיש שהטיעון אינו מהודק כמו פעם. בקריאה נוספת אולי הטיעון השתפר עם ההבנה, אבל לפחות בניסוח עדיין נשארו לי בעיות. נכון שכבר בפוסט הקודם ראינו שטבע הבעיה (אופטימיזציה לא קמורה) הוא שאין פתרון אחד מושלם, אבל במקום מסוים מיזס טוען שגם אי אפשר לשלב אותו עם פתרונות אחרים – שאין כלכלה מעורבת. את השאלה הזו אנחנו הולכים להכריע באמצעות דיון בתכונות של השוק כפי שעלו בפרקים אלו. קודם לכן, יש תכונה אחת של השוק שהיא יותר בסיסית: מי מניע אותו ולאן. לשאלה זו אקדיש את החלק הראשון של הפוסט.

מזל בר-השגה לכולם

בפוסט הזה אני רוצה להמשיך לעומק דיון שערכתי לאחרונה ולא היה לי זמן להקדיש לו באותה עת, אבל המשכתי לחשוב על אחת השאלות שעלו בו, ועכשיו התוצאות. השאלה נוסחה כך:

גם בכלכלה החופשית, אליה ראנד שואפת, אדם אחד יוולד במדבר ואחר באזור עשיר במשאבי טבע. אחד יוולד עם מחלה קשה ומגבילה ואחר בריא ועם תורשה מוצלחת. השאלה העיקרית, כמו שראנד טוענת, לאחר שהבנו מי אנחנו ואיפה אנחנו, היא – מה אנו אמורים לעשות? האם אנו אמורים להסתדר עם המזל שקיבלנו, תוך כדי התעלמות מהמזל הטוב יותר או הרע יותר של אחרים.

ברשותכם נעזוב לרגע את מה שראנד טוענת או לא. השאלה כאן היא שאלת המזל: בהנתן שאנשים נולדים עם תנאי פתיחה שונים, האם זה צודק לצפות שיעמדו מול אותה מערכת, ללא עזרה לאלו שנולדו עם תנאים גרועים יותר? כלומר, עם מזל גרוע יותר? השאלה מסובכת במיוחד בגלל שאנחנו יודעים שאולי יש קורלציה כלשהי בין נתוני פתיחה להצלחה, אבל בשום אופן לא יחס של אחד לאחד. הקורלציה הגרועה בין נתוני פתיחה להצלחה בחיים נקראת "מוביליות חברתית גבוהה". ואם נתוני הפתיחה אומרים משהו, מה בכלל הם אומרים? האם תורשה מוצלחת היא סיווג נכון למזל? ומה יגידו על כך סטיבן הוקינג, שהגיע למעמד של פיזיקאי תאורטי מוביל עולמי כשרוב חייו היה מרותק לכסא גלגלים, או שחר בוצר, לשעבר ראש אגודת הסטודנטים של ת"א, כנ"ל? כדי לענות על השאלה, ראשית יש להבין את המושג "מזל". ולכן, זה הולך להיות פוסט עם גרפים.

הולך וגובר הדור

היה לי השבוע דיון עם חבר על השאלה העתיקה, האם הולך ופוחת הדור. זו שאלה ענקית כמובן, וכוללת בתוכה הרבה עניינים שגם אם הם מדידים, מעט אנשים ממש מדדו אותם. ההכרעה, לכן, היא עניין של פסימיזם מול אופטימיזם. הדעה שלי היא הדעה האופטימית, לפיה הדור לא פוחת, ואולי אפילו גובר: הדור שלנו איכותי יותר מדור הורינו, והדור הבא אולי יהיה איכותי יותר מאתנו. השאלה שלי היא האם האופטימיזם שלי הוא רגשי בלבד, או שזהו אופטימיזם רציונלי, שיש לו מגמות חיוביות להסתמך עליהן.

אבל קודם, מהי איכות? אני אשתמש בשיטה שהצגתי כשדנתי בשאלה "האם כולם טפשים?" – אני אחלק את האיכות לשלושה תחומים: ידע, כלים מנטליים ומוטיבציה. שלושת התחומים האלה אמורים להצטרף לאנשים שהם, במינוח הצופי, "חברים מועילים בחברה"; כלומר, אנשים שלפחות נושאים את משקלם האישי במקום להתמך, ומעבר לזה עוסקים בפעילות שמוסיפה ערך לחברה – בין אם זה יזמות עסקית, יצירה אמנותית המדברת לקהל, או סקרנות מדעית ויכולת המצאה טכנולוגית.

אחת ולתמיד: האם כולם טפשים?

ברבות מהשיחות שאני מנהל לאחרונה אני נתקל פחות או יותר באותו מכשול מעצבן, והגיע הזמן לתקוף אותו בצורה מסודרת ולהפטר ממנו אחת ולתמיד. בשיחות האלה אני בד"כ טוען, כמו שטענתי גם מעל במה זו (בצורה כללית ובמקרים פרטיים), שאנשים מסוגלים, פחות או יותר, לנהל את חייהם בצורה חכמה, לדאוג לאינטרסים שלהם ושל הסביבה הקרובה שלהם ולהשיג תוצאות סבירות. מנגד, גם אם לא במילים אלו, אני מתמודד באופן תדיר עם החשיבה לפיה רוב האנשים די טפשים בעצם, צריכים שיגידו להם מה לעשות בהיבטים נרחבים של חייהם, ושרק ניהול מרכזי הוא חכם מספיק לעשות זאת.

את שתי הגישות אפשר לראות בגרפים האיכותיים הבאים. הגרף הזה מבטא את הגישה שלי:

והגרף הזה את הגישה של בני שיחי:

ראשית, למען לא אחשד שאני קנטרני במכוון או שאני מציב אנשי קש שיהיה לי קל להפריך, אני מוכרח לדווח שדיברתי עם אנשים גם על תכונות הגרף הזה עצמו: איפה הממוצע, מה הפילוג וכו'.