ביקורת על הספר לישון בתוך קופסה מאת מילי. הוצאת כתב. 2011.
הספר "לישון בתוך קופסה" הוא חלק מגל חדש של ספרים שמנסים לעקוף את ערוצי ההפצה הרגילים ורשתות סטימצקי וצומת–ספרים, ולהגיע ישר לקהל. ואכן, את העותק שלי קיבלתי חתום, ישירות מהסופר, אחרי שהזמנתי אותו דרך דף הפייסבוק של הספר. הסיבה שאני פותח בכך את הביקורת, היא שניסוי מודל עסקי חדש, מול מכונה אדירה של הוצאה לאור ממוסדת ומגובה בלובי בכנסת, דורש תעוזת אופי, המשתקפת באופן טבעי ביצירה של הסופר. להמשיך לקרוא
אמנם הספינה כבר הפליגה, אבל יום אחד כשנעמוד מול הקטסטרופה נצטרך להבין איך זה קרה ולבחור במדיניות שתתקן את הנזק במקום להחמיר אותו, ולכן עדיין חשוב להבין את הנזק. בהקשר זה הגיע הזמן לסגור חוב: בדיון על החוק להגנת סטימצקי ("חוק הסופרים"), אמר לי אחד מבני שיחי שהכל טוב ויפה בלוגיקה שלי, אבל הוא רוצה לראות מחקר אקדמי מסודר שתומך בדעתי, ולא רק דו"חות של ארגונים עם אג'נדה ברורה. הביקורת היתה הוגנת אבל הזמן היה לחוץ, אז רק עכשיו הגעתי לזה. בשבוע-שבועיים האחרונים אספתי את כל החומר שיכלתי למצוא בנושא, ובפוסט הזה אני מסכם את מה שמצאתי.
הספרות בתחום חושפת שלשה נושאים עיקריים: עומק הבורות, הפגיעה בקורא השולי, ונושא הפסימיזם התרבותי ותפקידו בבחירת מדיניות גרועה. נתקוף כל אחד בתורו. להמשיך לקרוא
זה כבר יותר משנה מאז שכתבתי על גורלה העגום של בת' מארץ', שנולדה וגדלה ללא שום אגו. היא כמעט מתה ממחלה בגלל זה, והבריאה ממנה רק כדי לדעוך למוות. בזמן האחרון נתקלתי בנושא הזה שוב, פעמיים: בעוד דמות ספרותית, וגם בילדה אמיתית אחת, שאם יש לה מזל תצליח להמנע מאותו גורל.
הדמות הספרותית היא זו שעליה אני יודע הכי הרבה, אז נתחיל ממנה. קתרין הלסי (קייטי) היא דמות משנה בספר "כמעיין המתגבר", שאת התרגום החדש שלו גמרתי לקרוא שלשום. היא מסיימת את תפקידה באמצע הספר ומקבלת הופעת אורח אחת לקראת סופו. הגורל של קייטי דומה לשל בת' מארץ', אבל הסיפור שלה שונה משמעותית בכמה דברים, וגם מסופר לנו ברזולוציה מספיק גבוהה כדי לעקוב אחרי התהליך. להמשיך לקרוא
(איזה קטע, יואב לרמן צילם, מצאתי במקרה)
את הביקור השנתי באירוע שבוע הספר בתל אביב ליוו רגשות מעורבים. מצד אחד, אני אוהב ספרים ומתקשה להתאפק מלקנות כשאני בחנות ספרים, אפילו כשרשימת הקריאה שלי מפוצצת. מצד שני, כל פעם שהרמתי את הראש לשלט עם שם ההוצאה, הרגשתי שהאויב שלי צופה בי. כמעט כל ההוצאות שראיתי מעורבות איכשהו בחוק לקרטליזציה של שוק הספרים, ועם התמיכה של ראש הממשלה (שקורא לעצמו ליברל, משום מה) נדמה שבקרוב אאלץ לעמוד בהבטחתי להפסיק לקנות ספרים עבריים. אבל בכל זאת השתלם לי לבוא, כי מתברר שלא הכל רע.
בין ההוצאות הגדולות יש גם דוכנים קטנים שמחזירים את התקווה. יזמים קטנים שבאו בעצמם למכור את המוצר שלהם, לא ע"י מלאך ולא על-ידי שליח. זה קצת מביך, האמת: אני אינטרוורט, ואני מעדיף לעבור ולהסתכל בשקט על הספרים ולבחור מה שנראה לי. היזמים הקטנים להוטים למכור, והם פותחים איתך בשיחה, יוצרים קשר, רוצים לספר לך ולהראות לך, וגם מקפידים להזכיר שיש להם אתר ויש להם דף פייסבוק ואחרי שתשתמש במוצר הם ישמחו לשמוע מה דעתך. להמשיך לקרוא
סוף סוף מרקס מספק לנו מהלך לוגי מעניין בפרקים 5,6, שעוסקים במקורו של עודף הערך, או כיצד נוסף ערך חליפין לסחורה בתהליך העבודה. מעניין אבל לא נכון, מכיוון שהוא נשען על אותה הנחת יסוד שגויה מפרק 1. אבל לנו יש מסלול ניתוח מקביל בסדרת הפוסטים הזו, בו אנו לוקחים את הניתוח של מרקס ומנסים להבין מה היה קורה אם הניתוח היה מופעל על הנחות יסוד טובות, ובמסלול המקביל הזה המהלך החדש של מרקס דווקא יכול להביא למחשבות מעניינות.
אבל לפני כן, לי ולמרקס יש וויכוח שנמשך עוד מפרק 4, לגבי מי מוסיף עבודה לחומר הגלם כדי להפוך אותו למוצר. אני טענתי שמכיוון שבצדק, עבודה מנטלית נכללת בהגדרת העבודה של מרקס, הרי שגם בעל ההון מוסיף עבודה מסוגים שונים. מרקס מגיב: להמשיך לקרוא
מאז הקיץ האחרון דומה שיותר ויותר אנשים סוף סוף מבינים שברית טמאה של עסקים קרובים-לצלחת וחברי-כנסת (רשעים או טיפשים, אתם תחליטו) עושה עלינו סיבוב ומעלה לנו את המחירים על ידי מכסים, חסמי כניסה למתחרים ורגולציה חונקת מכל סוג ומין. אבל בזמן שהציבור מתחיל להפליא זעמו בחטיפי שוקולד למיניהם, מתכננים כבר זמן-מה לעשות עלינו סיבוב בתחום חשוב בהרבה.
היום מופיעה ב"הארץ" הצעת חוק חדשה של שרת התרבות לימור לבנת. לפי ההצעה, מחירם של ספרים חדשים יקובע לשנה וחצי, ייאסר להציע אותם במבצע, ייקבע חלקו של הסופר בתמלוגים וייאסר על החנויות להעדיף מו"ל מסוים על המדפים. החוק הזה התחיל כניסיון סחיטה של סטימצקי, והיום גם היא לא תומכת בו – אבל הפוליטיקאים טובי הלב שלנו בשלהם. להמשיך לקרוא
גם השנה כמעט ודילגתי על שבוע הספר. בסוף עברתי בככר רבין בדרך ממקום אחר, אבל בהכירי את ההתמכרות שלי הגבלתי את עצמי בזמן והצלחתי לא לקנות כלום. עשיתי סיבוב ואמרתי לעצמי שאם יהיה ספר אחד שאיך שאני אראה אותו הוא ידפוק לי עם פטיש על הראש ויכריח אותי לקחת אותו, אני לא אתנגד; אבל לא היה ספר כזה. מה הפלא שהופתעתי ונדהמתי למקרא דעתו של אריק גלסנר, שיש יותר מדי ספרים.
משהו בי התמרד, אבל לא ידעתי בדיוק להסביר מה. אולי הוא בכלל צודק, וזה בכלל החינוך השמרני שלי שגורם לי לחשוב שכל ספר נוסף הוא ברכה? מצד שני, החינוך שלי אולי היה צריך לעשות דווקא את הדבר ההפוך: כבר בגיל צעיר למדתי מהספריה הענקית של אבא שאני בחיים לא אספיק לקרוא את כל מה שיש. אני חושד שכך זה היה בעצם כל העידן המודרני: הרבה הרבה יותר ספרים מזמן וכוח לקרוא את כולם, מה שתמיד העלה את עניין הבחירה בין ספר לספר. להמשיך לקרוא
גמרתי לקרוא את "נשים קטנות". בסוף הספר פגשתי סוף-דבר שמבכה את הבחירה של ג'ו (הדמות הראשית) ומנסה להסביר איך למרות שהסופרת לא יכלה לכתוב זאת אחרת, בכל זאת הספר הזה עשה הרבה יותר מהצפוי בשינוי התפיסה על תפקיד האישה וכו'. ובכן, נניח את העניין הזה לטיפול כותבות פמיניסטיות, כי הדבר הכי נורא בספר הזה, בעיני, קשור דווקא למוות חסר הטעם של בת', הדמות שאמורה להיות הכי שולית בו. על כך ועל חלקה של הזנחה אמהית בעניין, אחרי הקיפול (הספויילרים גם שם). להמשיך לקרוא
אתמול ביליתי חלק ניכר מאחר-הצהריים בשיטוט בחנות ספרים. זו הסטייה הפרטית שלי, והיא לא פוגעת באף אחד אז אני לא מתנצל. אפילו קניתי משהו – "נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט. עם קלסיקות אי אפשר לטעות, אלא אם כן זה "מובי דיק".
פה ושם קפצה לי לעין עטיפה של ספר. הראשונה היתה העטיפה הזו:
אנחנו לא רואים את הפנים של האישה, רק את הגב, אבל מהעמידה שלה אפשר לנחש שהיא לא שמחה במיוחד. יש צללים מאיימים. והיא לוחצת על הפעמון – משהו הולך לקרות. מי נמצא בפנים, ומה היא רוצה ממנו? לבקש עזרה? להראות לו מה זה? או לה? את רוב הניתוח הזה אני עושה בדיעבד. הרושם הראשוני שלי היה "אשה יפה צריכה עזרה". להמשיך לקרוא
תפרים 