שרות הביטחון הכללי, כמו כל ארגון חשאי, הוא מפלצת מוזרה: הוא סודי ומפחיד מצד אחד, הוא אמור לשמור עלינו מצד שני. המרחק בין ארגון בטחון חשאי לבין משטרה חשאית, כנהוג במדינות דיקטטוריות, הוא תמיד קטן ותלוי בכך שיהיה מי שישמור את המרחק הזה. היום כשהדיון הציבורי נסב על מדינות כטורקיה, רוסיה וונצואלה שאיבדו את שלטון החוק שלהן, אין לנו צורך להרחיק כל כך על הגלובוס, ומוטב שנזכר בפרשה שקרתה אצלנו בישראל, ושהשאירה אותנו, בינתיים, בצד הנכון של הפער הזה.
באפריל 1984 השתלטו מחבלים על אוטובוס ישראלי, קו 300. סיירת מטכ"ל השתלטה על האוטובוס בחזרה והרגה את המחבלים, מלבד שניים שנלקחו לחקירה. אלו מצאו את מותם בידי חוקרי השב"כ ששברו להם את הראש. אבל את הידע הזה קיבלנו רק כמה שנים אחר כך, כשחילחל אלינו דרך ההתעקשות של היועץ המשפטי לממשלה דאז, ושופט עליון בדימוס היום, יצחק זמיר. עד שהמידע הגיע אלינו, הוא הוסתר, בין השאר ע"י האשמת שווא של אל"מ יצחק מרדכי (קצין צנחנים ראשי דאז וממנהיגי "מפלגת המרכז" מאוחר יותר) ברצח – הוא זוכה לאחר הליכים לא פשוטים.
אני לא מרחיב על פרטי הפרשה מפני שניתן לקרוא עליה בכמה מקורות. המקורות שלי הם שניים: הספר ללא גלימה המביא את קיצור הפרשה והתייחסות אליה מפי זמיר; והספר הארנק והחרב, המביא פרטים נוספים והתייחסות מצד דניאל פרידמן, שהיה שר המשפטים בממשלת אולמרט וממובילי הקו לצמצום כוחו של בג"צ.
אני ממליץ על הראשון, את השני טרם סיימתי. ועם זאת, את תאור פרשת קו 300 קראתי, והתפלאתי. פרידמן, כרבים בימין של היום, משחרר כמעט בכל פינה תלונות על חריגתו של היועץ המשפטי מסמכות ועל כך שדעת הממשלה צריכה להכתיב את התנהלותו. אך יש טענות שההפרכה שלהן היא מן האבסורד: לולא החשיפה וההתעקשות על החקירה, השב"כ היה נותר ארגון הנמצא מחוץ לפיקוח רשויות החוק, שאנשיו יכולים להתחמק מרצח בשיטות פסולות, ושיכול למעשה לשמש את הממשלה לרדיפת אוייביה ללא בקרה.
במילותיו של זמיר (ללא גלימה, עמ' 120): "בסופו של חשבון, מבחינה ציבורית, הפרשה הובילה לתוצאות חיוביות: השב"כ שוקם, ננקטו צעדים לחזק את הבקרה הפנימית ואת הפיקוח החיצוני על השב"כ, חוק השב"כ נחקק … כיום ברור כי אין גוף במדינה, גם לא השב"כ, שעומד מעל החוק וחופשי לנהוג בשרירות".
חשוב לזכור את הפרשה הזו כי גם היום התעמולה מאשימה את הרשות השופטת בכך שהיא לוקחת לעצמה סמכויות שהכנסת לא נתנה לה בהגבלת הרשות המבצעת. ובכן זה ייתכן, ועם זאת פרשת קו 300 מראה לנו כמה זה הכרחי: הממשלה, "נציגי הציבור", לעיתים פועלים בניגוד למה שהוא רצון ואינטרס הציבור, ובכל אופן מסכנים את אפייה של ישראל כמדינה חפשית. מי שלא רוצה להגיע לאבסורד חייב להודות שאחד מתפקידיה של הרשות השופטת הוא למנוע את אבדן החרות, והיא לא צריכה לכך שום אישור מן הכנסת, אלא זה מובנה בכך שישראל היא מדינה חופשית.
האבסורד של פרשת קו 300 יכול גם להזכיר לנו פרשות אחרות, בהן בניגוד לטענות ה"דיקטטורה של בג"צ", הוכח שהוא מגן על חרותנו. נאמר לי פעם, אף כי איני מוצא את המקור כרגע, שחזקת החפות בישראל נובעת מפסיקה שיפוטית, ולא מחוק (אם כי כיום חוק המעצרים כנראה כיסה חלק מהפער). בתי המשפט בישראל פסקו גם בנושא שימוש בראיות שהושגו שלא כדין, ושימשו מגן בפני משטרה שלפעמים מרשיעה חפים מפשע, אפילו מכוונות טובות.
מנגד, תדירות פסילת החוקים בידי בג"צ נמוכה מאד בהשוואה בינלאומית מול מדינות חופשיות יותר, והחוקים שנפסלו מעידים על הכיוון: כבר הבג"צ שביסס את חוק יסוד האדם וחרותו, המזרחי נגד מגדל, פסל חוק כדי להגן על זכויות הקניין שהממשלה החליטה אז לרמוס. נראה יותר שגם כאשר בג"צ מתנגד לרצון נציגי הציבור, הוא עושה זאת כדי להגן על הציבור וחרותו. בג"צ אולי לא מושלם, אבל כל רפורמה שרוצים להיעשות צריכה להישקל לאור זאת, כדי שלא בטעות נאבד את חרותנו לטובתם של פוליטיקאים ציניים שמבטיחים לייצג אותנו אבל מייצגים רק את עצמם.
תפרים 