הדונלד דק, הקרוז ווזווז

טוב מראה עיניים ממשמע אזניים. למרות זאת, כדי שאגיע לקרוא מצע של מועמד לנשיאות באמריקה צריך לקרות משהו שידחוף אותי. אחרי הכל אמריקה נורא רחוקה. נכון, היא משפיעה עלינו מאוד גם ישירות, גם דרך המשקל העולמי שלה וגם בדוגמא שהיא נותנת לאחרים, והבחירות שעומדות לפניה הן גם אבני בוחן לתאוריות כלכליות וחברתיות שאנחנו מאמינים בהן, אבל יש גבול כמה רחוק אדם יכול ללמוד אם הוא רוצה גם לעשות משהו פרודוקטיבי בחיים. לכן הגעתי רק עכשיו, אחרי דיון ארוך בתחילת השבוע, למצעים של שני המועמדים הרפובליקניים שנשארו: דונלד טרמפ וטד קרוז.

שלום – האתגר הרגשי

לא יצא לי לכתוב כאן הרבה (או בכלל) על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נדמָה לי שהכל כבר נאמר, עד שראיתי את התמונות של מחבל שרוע על הקרקע, וחייל הורג אותו למרות שהוא כבר לא מהווה סיכון. כמובן, עוד יש וויכוח על הפרטים, אז בואו נדבר על מקרה דמיוני שבו זה באמת מה שקרה. אני שומע רבים שאומרים "ברגע שיצא להרוג אנשים, דינו מוות", וזה מוליך אותי בשרשרת מחשבות ארוכה אל ילדה אחת שהכרתי בשנת שרות שלי.

נסיון לקחת ברצינות את ברני סנדרס

דיבייטור שפעם הערכתי, מהטובים בעולם, דרש ממני בדיון שאתייחס למצע של ברני סנדרס, מתמודד בפריימריז הדמוקרטיים בארה"ב, ולא לתבנית האידאולוגית שהוא מתאים לה. אף שההנחה לפיה האדם לא חשוב היא מקובלת בדיבייט (ויכוח תחרותי), היא לא תופשת בנושאי בחירות בהן חשוב לדעת גם מה יעשה המועמד בנושאים שלא דובר עליהם בבחירות, ואם הוא אכן מתכוון למה שהוא דיבר עליו. אבל בכל מקרה חייבים לדבר גם על המצע הרשמי. מכיוון שהנחת בין שיחי היתה שגויה, ודווקא קראתי את המצע של סנדרס, אני רוצה כבר זמן רב לחלוק עם קוראי את מה שקראתי. לצערי, למרות המקצוענים שתומכים בו, דף המסרים של סנדרס נראה כמו של דובר בשנתו הראשונה, והוא מאפשר לנו ללמוד קצת איך צריך להיראות דיון טוב, על דרך השלילה.

כתודה על סבלנות הקורא, אגביל את הניתוח לדף המסרים הכלכליים שלו. השאר נראה בערך אותו דבר. כותרת הדף כמובן אינה "מסרים כלכליים", אלא "הכנסה ואי-שוויון בעושר". בסדר, אנחנו במערכת בחירות ותמיד כדאי לבחור כותרת לטיעון שמרגישה חשובה ולא יבשה. 

בקילקני הייאוש נעשה יותר נוח

"הגאוגרפיה אינה גבירת העמים." משפט זה נאמר על מדינה שרבים מבניה ובנותיה עזבוה. למרות מאמצים כבירים לייבוש הביצות, החקלאות נותרה קשה כתמיד, והמחיה בדוחק. צאצאי בניה מגיעים היום לשבועיים של טיול במולדת הרחוקה, וחוזרים לאמריקה. שם מבהירים להם הוריהם שלא הגאוגרפיה שהקשתה על החקלאות היא שהכריחה אותם לעזוב. רבים מהם ראו עצמם כגולים, שישובו יום אחד לארצם, כשהמצב הפוליטי יהיה נוח יותר.

אנחנו מדברים, כמובן מאליו, על אירלנד. ההגירה מאירלנד (שנקרא לה "ירידה" למען הנוחות) היא כבר מאות שנים חלק מהתרבות. אירלנד היא מדינה גשומה שאדמותיה מתאימות יותר לגידול בקר מחיטה, שלמרות מאות שנים של ייבוש ביצות, עדיין חלק גדול משטחה הוא ביצה, שקר ואפור בה. אבל הירידה מאירלנד לא היתה רק פונקציה של עוני. ברור מאליו שככל שהמדינה עשירה יותר כך תהיה לבניה נטיה נמוכה יותר לעזוב, אבל באירלנד, גלי הירידה הגדולים קרו דווקא בזמנים שבהם המצב הוקל משמעותית. את זה למדתי מהספר גולים ומהגרים, שאני מדפדף בו לאחרונה בתקווה להבין משהו חדש על החברים הקרובים שלי.

אמא של העשירים ערבייה

רציתי שהפוסט הזה יעסוק במחיר הקוגניטיבי של העוני, בעקבות ראיון ב"הארץ" עם חוקר בתחום. אבל כדי לעשות עבודה יסודית הלכתי לקרוא את המאמר שפורסם בז'ורנל מדעי ואת הדיון עליו, ומכיוון שתקופה לחוצה עכשיו, עד שזזתי התברר שהמאמר הזה הוא רק כוח החלוץ של קמפיין השמצה מתמשך, שהמשיך למשל במאמר על כך שהעשירים מתחתנים ביניהם וכך משמרים את הפער המעמדי.

למה אני קורא לזה קמפיין השמצה? לא בגלל היעד של הכתבות. אחרי הכל, כתבה שתוקפת מישהו היא תמיד לגיטימית אם היא נכונה. קמפיין השמצה מתאפיין במבנה לוגי ספציפי: יש לו חוליה ראשונה כלשהי שעלולה להוביל אדם סביר למסקנה הרצויה, אך שאר החוליות בשרשרת הלוגית חלשות להפליא. לכן קמפיין השמצה מציג רק את החוליה הראשונה ומסתיר את השאר, וסומך על החשיבה הלא ביקורתית מספיק של חלק מהציבור, שישלים את המסקנה המתבקשת.

הדוגמה הידועה מהכותרת היא "אמא של פרס ערביה". אפילו אם נקבל את הטענה כעובדתית (היא לא, אבל זה לא חשוב), עדיין חסרים כאן כמה שלבים. הטיעון המלא הוא כזה: אמא של פרס ערבייה –> פרס מזדהה עם הערבים יותר מהיהודים –> פרס עושה שלום למען הערבים –> מכך ומההנחה המובלעת ששלום הוא משחק סכום-אפס נובע שפרס רע ליהודים. כמובן, כל שלב בטיעון הזה מופרך והופרך בעבר. קמפיין השמצה עובד כי בזמן שהחוליה הראשונה רצה סביב העולם, קבוצת ההפרכות של החוליות הבאות בקושי מספיקה ללבוש מכנסיים. בפוסט הזה, אנסה לפרוש את הטיעון השלם שמאחורי קמפיין ההשמצה של "הארץ", ולהתמקד בכל החוליות שהם היו רוצים שנתעלם מהן.

מזל בר-השגה לכולם

בפוסט הזה אני רוצה להמשיך לעומק דיון שערכתי לאחרונה ולא היה לי זמן להקדיש לו באותה עת, אבל המשכתי לחשוב על אחת השאלות שעלו בו, ועכשיו התוצאות. השאלה נוסחה כך:

גם בכלכלה החופשית, אליה ראנד שואפת, אדם אחד יוולד במדבר ואחר באזור עשיר במשאבי טבע. אחד יוולד עם מחלה קשה ומגבילה ואחר בריא ועם תורשה מוצלחת. השאלה העיקרית, כמו שראנד טוענת, לאחר שהבנו מי אנחנו ואיפה אנחנו, היא – מה אנו אמורים לעשות? האם אנו אמורים להסתדר עם המזל שקיבלנו, תוך כדי התעלמות מהמזל הטוב יותר או הרע יותר של אחרים.

ברשותכם נעזוב לרגע את מה שראנד טוענת או לא. השאלה כאן היא שאלת המזל: בהנתן שאנשים נולדים עם תנאי פתיחה שונים, האם זה צודק לצפות שיעמדו מול אותה מערכת, ללא עזרה לאלו שנולדו עם תנאים גרועים יותר? כלומר, עם מזל גרוע יותר? השאלה מסובכת במיוחד בגלל שאנחנו יודעים שאולי יש קורלציה כלשהי בין נתוני פתיחה להצלחה, אבל בשום אופן לא יחס של אחד לאחד. הקורלציה הגרועה בין נתוני פתיחה להצלחה בחיים נקראת "מוביליות חברתית גבוהה". ואם נתוני הפתיחה אומרים משהו, מה בכלל הם אומרים? האם תורשה מוצלחת היא סיווג נכון למזל? ומה יגידו על כך סטיבן הוקינג, שהגיע למעמד של פיזיקאי תאורטי מוביל עולמי כשרוב חייו היה מרותק לכסא גלגלים, או שחר בוצר, לשעבר ראש אגודת הסטודנטים של ת"א, כנ"ל? כדי לענות על השאלה, ראשית יש להבין את המושג "מזל". ולכן, זה הולך להיות פוסט עם גרפים.

פירורים מגרמניה

חזרתי משבוע בבון, בירתה של מערב גרמניה, כשהיתה מדינה כזו. מפני שהייתי בחופש החלטתי הפעם לא לצלם ולא לחפור יותר מדי. אבל בכל זאת, הנה כמה רשמים שאספתי, שאפשר ללמוד מהם גם משהו בשבילנו בארץ.

חוק גודווין

כשהסתובבתי ברחובות בון ראיתי כמה שלטים של מפלגת הפיראטים, ששואלים את העוברים ושבים, "האם אתם רוצים השגחה מוחלטת?" (Wollt ihr die totale Überwachung?) מן הסתם בעניין ה-NSA וההאזנה להכל, שגם שירותי הביון הגרמניים כנראה שותפים לה. מה שפספסתי זה את ההקשר התרבותי של השאלה הזו. בגרמניה, שיש לה מסורת ארוכה של מדינות משטרה, הם מפחדים במיוחד מהדברים האלו. אבל איך מזכירים את הנאצים בלי להפסיד לפי חוק גודווין? מאחר שהנאצים דיברו גרמנית, הם השאירו לגרמנים תבניות לשוניות שעצם השימוש בהן עושה בשביל השומע את הקישור המתאים. רק יומיים אחרי שראיתי את השלט הראשון בסגנון, מצאתי בבית ההיסטוריה (מוזיאון להיסטוריה גרמנית מ-1945 והלאה) את התמונה הזו:

המלחמה הבין-דורית תהיה אידאולוגית

אבטלת הצעירים בעולם המפותח היא דו-ספרתית, במדינות מסויימות מעל 20%, והרבה מעל האבטלה הכללית, שגם היא לא מעטה. רק מכך אפשר לשער שמשהו חייב לקרות. שהמגזר הצעיר ייצטרך להאבק על מקומו. יש כאן חידוש כלשהו: תמיד דיברו איתנו בבית-ספר על פער הדורות, ועל איך נראה שההורים שלנו לא מבינים אותנו אבל לפחות הם רוצים את טובתנו. התהליכים באירופה וארה"ב פונים החוצה מהסיפור הזה. שם נראה שהצעירים מתחילים להבין שהסבל שלהם הוא אך ביטוי של מערכת שמוטה מראש נגדם. כלומר, לא בכוונה נגדם, אלא בתור המשקולת הנגדית לכך שהיא מוטה לטובת הדורות הקודמים. המסקנה שהצעירים מסיקים מכך היא גם שונה מהסיפור הרגיל, מכיוון שנדמה שבמקום "אל תסדרו אותם, סדרו אותנו", המסר שהכי מדבר לצעירים הוא "אל תסדרו אף אחד".

הסלולרי וקריסת התרבות

בסוף השבוע עשיתי רול אחד מיותר עם הקיאק, השק היבש יצא לשחיה ולא נשאר יבש, והטלפון החכם שבתוכו נפל קורבן לסרטן של המכשירים: קורוזיה. הוא הלך לתיקון, ולמשך כמה ימים נותרתי ללא טלפון חכם, ובכלל ללא טלפון נייד.

מישהו אמר לי שבטח אני מתקשה להסתדר בלי המכשיר, שרק לפני כמה חודשים קניתי. אבל הסתבר לי שממש לא. אפשר להסתדר בחיים, כך נראה, בעזרת שורה של פתרונות חלופיים שהשתמשנו בהם בשנות ה-80 וה-90, וגם כמה מודרניים: טלפון קווי (200 דקות חינם בנטוויז'ן שמעולם לא חשבתי שאשתמש בהן), סקייפ, "אפשר להשתמש לכם בטלפון?", לתאם מראש שעת מפגש, לבדוק מסלול קו במודיעין ממחשב נייח, אטלס רחובות, ספר. כל הכתבות הסנסציוניות על איך אנחנו מתמכרים לטכנולוגיה ולא יכולים בלעדיה כשהיא נעלמת הוכחו מעשית כטפשיות מאוד – מה שממילא חשדנו. ויש לכך השלכות מעניינות גם מעבר למצב התקשורת הפרטי שלי.

מלבד זאת אני סבור שיש להחריב את קרתגו

לקראת האירוע שהתנדבתי להנחות בכנס "עולמות" הבא עלינו לטובה, חזרתי אל "לקראת המוסד" מאת אייזק אסימוב. בפעמים הראשונות שקראתי אותו, הספר ריגש אותי במיוחד – בעיקר בשיאו, כשסלדון "העורב" נשאר ללא מימון, ללא אהדת הקהל, ללא משפחתו וללא בריאותו, ומנסה תוך ייאוש גובר להגשים את תוכניתו לבנות את "המוסד" שימשיך את הציוויליזציה אחרי התפרקות האימפריה הגלקטית, ואת "המוסד האחר", משטרת מחשבות שמטרתה לאכוף את התכנון הריכוזי של הפסיכוהיסטוריה, תורת חיזוי העתיד שסלדון פיתח.

בקריאה החוזרת גיליתי שכל זה כבר לא מרגש אותי כל כך. חלק מזה בוודאי נובע מכך שהפעם האחרונה שקראתי את הספר היתה בתיכון. חלק מזה, במיוחד ברגעי השיא, בוודאי קשור להכרה המאוחרת שהארי סלדון, גיבור הספר (וקודמו, "בטרם המוסד"), הוא בעצם עוד אחד מהמניאקים שמרוב דאגה לאנושות לא נרתעים מפגיעה באנשים. אבל משהו בקריאה הציק לי עוד מהתחלה – וזה עצם הקביעה שהאימפריה היא כוח חיובי ביקום ושצריך להלחם בהתפוררותה כדי למנוע התדרדרות לעידן חושך גלקטי. אבל התהליך שאסימוב מציע הוא לא מופרך מעיקרו: כל סדרת המוסד מבוססת על "דעיכתה ונפילתה של האימפריה הרומית", מאת גיבון. אז התחלתי לשאול את עצמי אם האימפריה הרומית עצמה היתה דבר טוב, במיוחד בהתחשב במה שבא אחריה.