שבעת האסירים של מערכת החינוך

בדיוק ראיתי את הסרט "שבעה אסירים" בנטפליקס. הסרט מתחיל עם סיפור מוכר אולי, אבל שצריך לספר אותו. קבוצת פועלים עניים, ללא השכלה רבה (המשכיל מביניהם בוגר 8 שנות לימוד) וללא אופציות רבות, שוכנעו לקחת עבודה כפועלים במקום מרוחק מביתם, עם הבטחה למשכורת מדהימה וכו'. כשהגיעו, גילו שהם לא יכולים לצאת: הבוס השקיע בלהביא אותם, לתת להורים שלהם מקדמה (למעשה, ההורים פשוט מכרו אותם), ולתת להם מגורים (חדרון במגרש גרוטאות) ואוכל למשך העבודה שלהם. כשהמשכיל מביניהם עושה חשבון פשוט, הוא מבין שהמשכורת שלו לא מספיקה להחזיר את זה לעולם. הם עבדים.

הנחשול של שבט בן-יהודה

ישבנו במעגל על רצפת בית ילדים בקיבוץ גלעד שבו התארחנו למן סדנה משותפת של השכבות הבוגרות (שכב"ג) שנקראת בצופים "סמינר קיץ". התחלנו לבסוף להרים אצבעות, ואז נחתמה ההחלטה שהסתמנה במהלך היום הארוך של דיונים שנגמר אז: שבט הצופים של אבן יהודה ישחרר את חניכיו ויתמקד בפעולות לכיתות ט'-י"ב. במילים אחרות, השכב"ג סגר את השבט. סיפורה של ההחלטה הזו מתחבר לי עם ספר שסיימתי לקרוא כרגע, ושניהם ביחד מפיקים לקחים חשובים ליום השואה.

ממה מורכבת טפשות?

כתבתי פעם סדרה של פוסטים בנושא "האם כולם טפשים". הרעיון היה להראות שיש הבדל בין היכולת של אנשים לנהל את החיים שלהם לבין היכולת שלהם לנהל חיים של אחרים, ושלכן דעות פטרוניות הן לרוב שגויות ודעות אינדיווידואליסטיות הן לרוב נכונות. ציירתי גרף איכותי של "התפלגות הטפשות", אבל כמובן שלא יכלתי למצוא שום דבר כמותי. איך בכלל אפשר לכמת טפשות?

בדיוק על השאלה הזו אני חושב הרבה בזמן האחרון, תוך כדי עבודה על מאמר מדעי במכניקת זורמים. מה הקשר בין זרימה לטפשות? אין קשר. אבל יש כלים חשיבתיים שאני מפעיל בתחום אחד ושאולי יעזרו בתחום אחר. המפתח הוא מעבר מאלמנט קטן למערכת שמורכבת ממנו, והשימוש בכלים סטטיסטיים כדי לתאר התפלגויות ומתאמים, ולנסות ללמוד מהקשרים בין משתנים אקראיים המתארים את הפרט על ההתנהגות של המערכת כולה.

גיבורים בתוך קופסה

ביקורת על הספר לישון בתוך קופסה מאת מילי. הוצאת כתב. 2011.

הספר "לישון בתוך קופסה" הוא חלק מגל חדש של ספרים שמנסים לעקוף את ערוצי ההפצה הרגילים ורשתות סטימצקי וצומת–ספרים, ולהגיע ישר לקהל. ואכן, את העותק שלי קיבלתי חתום, ישירות מהסופר, אחרי שהזמנתי אותו דרך דף הפייסבוק של הספר. הסיבה שאני פותח בכך את הביקורת, היא שניסוי מודל עסקי חדש, מול מכונה אדירה של הוצאה לאור ממוסדת ומגובה בלובי בכנסת, דורש תעוזת אופי, המשתקפת באופן טבעי ביצירה של הסופר.

איזו יצירה היא האדם!

לפעמים אני שומע את הלהיט האחרון על המסכן שאהובתו עזבה אותו ולהיפך, או קורא על עוד תכנית טלוויזיה שבה אנשים ללא כישורים יתחרו על מי יהיה מספיק שערורייתי ותככני כדי להשאר לפרק האחרון, או קורא את הכותרת האחרונה בכלכליסט המתייחסת לביזת חנות פרטית כ"מלחמה ביוקר המחיה", ואני שואל את עצמי מה קרה לנו. מדוע הדעה הרווחת בתרבות היא שהאדם מסכן וטיפש, אינו ראוי לחיות, ואלימות היא מפלטו היחיד?

ולפעמים יש רגעים שמחזירים את האיזון. השבוע נפלו עלי כמה כאלו ביחד. שמתי לב לזה בשעה שהאזנתי למיטב להיטי פרנק סינטרה. בשעה שברמקולים התנגן New York, New York, פתאום שמתי לב יותר מתמיד לכך שגיבור השיר הוא אדם שנוסע לניו-יורק כדי להצליח. כדי להיות חלק מהאקשן, כדי לא לשקוט על שמריו בשעה שבאפשרותו להפוך למלך הגבעה, ראש הערימה.

האשמה של אנדר

הסרט המשחק של אנדר די מגניב, למרות שהוא מזניח את הסוגיות החשובות. אבל עם כל כמה שאפשר להתווכח על איכות התרגום לקולנוע, יש דבר אחד שתורגם בסדר מהספר, והוא היה בעייתי כבר במקור. כשקראתי את הספר לראשונה בתיכון לא שמתי לב אליו במיוחד, אבל כשקראתי חלק מהסדרה לפני כמה שנים, ואת "המשחק של אנדר" שוב באיזור פסח האחרון, הוא הציק לי במיוחד. התגובה של אנדר לסיום המפתיע נועדה לבנות דמות טראגית לשימוש בהמשך הסדרה אולי, אבל היסודות האתיים שלה משקפים יותר את הרקע הנוצרי של המחבר, מאשר את הדרך הנכונה לגשת לשאלות של אתיקה. על מה ולמה – וספויילרים – אחרי הקיפול.

מס ירושה תשלמו בדם

 

היה בארץ מס ירושה פעם, והוא בוטל כשהתגלה שעלות אכיפתו גבוהה יותר מכמה שהוא מכניס (כמובן, בארץ לא מבטלים מסים משיקולים ערכיים). אבל זה ידוע שאין דבר בטוח ממסים ומוות, והדבר הטבעי הוא לשלב ביניהם ולמסות את המוות. לכן עכשיו המדינה מצאה דרך בכל זאת לגבות משהו ממותו של אזרח. המדינה רוצה את איברי הנפטר. ההצעה הזו, מסתבר, די פופולרית בקרב מצביעי "יש עתיד", ולכן צריך להסביר למה מדובר במס ירושה, ועוד מס מיוחד עם השפעות מוסריות ספציפיות שהופכות אותו לגרוע יותר ממסים אחרים.

לפני שנמשיך, צריך להודות שההצעה של יעל גרמן לא הולכת כל כך רחוק: היא רק הולכת לעקר מתוכן את כרטיס אדי. ההחלטה הסופית תשאר בידי המשפחות. אבל זה לא הדיון שאני שומע סביבי. הדיון האמיתי הוא על הטענה שהמדינה צריכה לקחת את איברי נפטרים בלי לשאול את המשפחה. ובכל מקרה, אם לא נעשה את הדיון הזה עכשיו, הצעות החוק יזחלו לכיוון הזה, כי הפוליטיקאים לא עוצרים איפה שאין התנגדות.

המחשב כקומונה

אם יש משהו שאני מתקשה להבין זה מחשבים בלי ססמה. התחלתי לחשוב על זה במעבדה, כשמישהו שאל אותי אם אני יודע מה הססמה של המחשב שלידי. זה קורה כל הזמן, ובמקרה ידעתי, כי הססמה רשומה על פתק מעל המחשב. כך כולם יכולים לגשת למחשב הזה במהלך העבודה במעבדה.

זה טוב שיש במעבדה מחשב אחד נגיש, אבל אותה ציפייה לססמה פתוחה מבוטאת גם כלפי שאר המחשבים במעבדה. ויותר מכך, כלפי מחשבים בעולם בכלל. גם כאלו פרטיים, ואפילו על סמארטפונים יש לא מעט אנשים שלא שמים ססמה. והרי הדברים האלו הן נקודת קצה לכל המידע הכי רגיש שלנו: ססמאות לאתרים, קבצים שהדפסנו מאתר הבנק, סרטים שאנחנו לא אמורים להחזיק בעבודה/בכלל, "המגירה" המטאפורית שכולם כותבים אליה. אז איך אפשר להשאיר דבר כזה פרוץ?

פעולה אנושית (8): פּוֹאֶטִיקרטיה ודמוקרטיה

עד עכשיו דיברנו על היסודות של הפרקסאולוגיה: ההצדקה המזניבה, ההסקה האפריורית, וסולם הערכים של הפרט. בפרק 8 אנחנו מתחילים לשאול מהי חברה, איך היא צומחת, ומה היא לא. הפרק מסביר למה חברה המבוססת על שיתוף פעולה בשלום הוא רווחי מתוך עקרונות הבסיס הפרטניים וסינגולריסטיים, ותוקף תאוריות המתייחסות אל החברה כאל נתון מונוליטי שיש לו תכונות עצמאיות משלו. לתאוריות אלו הוא מייחס נטיות תאוקרטיות.

פעולה אנושית (1): האור שמגדיר את החושך

אחרי שגמרתי עם הקפיטל, הגיע תורו של הספר "פעולה אנושית", מאת לודוויג פון-מיזס. לכאורה, הספר הזה אמור להיות יותר לרוחי. כבר אמרתי על הקפיטל שהרלוונטיות שלו נובעת לא מהניתוח שלו, אלא מהמסקנה הסופית. עד כמה שידוע לי, המסקנה הסופית של "פעולה אנושית" צריכה להיות משהו שאני מסכים לו לגמרי: חירות, ממשלה קטנה ככל האפשר, כלכלה חופשית. הספר הזה הוא ספר יסוד של הכלכלה האוסטרית, שאלו הן המלצותיה העיקריות.

בכל זאת, יש צורך לבדוק את הניתוח כמו שעשינו עם הקפיטל, מפני שגם בניסיון להצדקת החירות אפשר ללכת למחוזות רחוקים מדי. למשל, למרות שלבי עם האנרכיסטים, עוד לא שוכנעתי שאפשר לבטל את הממשלה לגמרי, וחלק מהטיעונים המוסריים למען החירות הם מהסוג שדורש את ביטול הממשלה לגמרי. אני לא בטוח שאני יכול לשים את האצבע לגמרי על איפה נעשית הפניה השגויה, אבל לפעמים אני מבקר באתר של מכון פון-מיזס ויוצא משם עם תחושה של סהרוריות כלשהי. אז הגיע הזמן לתת הזדמנות אמיתית לכלכלה האוסטרית, ובסדרת הפוסטים הבאה אחלוק את רשמי מהספר "פעולה אנושית".