הסיפור של ראפא-נוי הוא סיפור עצוב. או אולי מוטב לומר – הסיפורים שלו הם סיפורים עצובים. יש שני סיפורים על ראפא נוי, שסותרים אחד את השני, ושלכל אחד מהם מסקנות שונות בשבילנו. המשותף לשניהם הוא זה: האי ראפא-נוי, הידוע גם בכינויו "אי הפסחא", היה פעם ביתה של תרבות עשירה יחסית, שבנתה פסלים ענקיים שאותם אנו רואים עד היום; היום זהו אי עני שרוב אוכלוסייתו המקורית נעלמה, ובוודאי שגם בנאי הפסלים למיניהם. סיפור אחד, המוכר יותר, נקרא Ecocide, "הריגה אקולוגית"; הסיפור השני, שמוכר דווקא ממקומות אחרים, מאשים את הגעת הארופאים לאי.
לסיפור ההריגה האקולוגית יש חשיבות רבה לדיון האקולוגי שמתנהל היום: בפעם האחרונה שמעתי אותו בהרצאה על פיתוח בר-קיימא בכנס הסטודנטים לאנרגיה סולרית ב-2010. לפי הסיפור הזה, אנשי ראפא-נוי חיו באי מכוסה יער, שממנו הפיקו אוכל, בנו סירות דיג, והשתמשו בו למגוון דרכים אחרות. אבל הם התחילו להשתמש בו יותר מדי, כשהם גם קיימו תחרות ביניהם על מי בונה את הפסל הכי גדול, וכרתו עצים כדי להניע עליהם את הפסלים. ככל שהם כרתו את היער יותר, ככה היה להם פחות, ובכל זאת הם לא הפסיקו עד שלא נשאר כלום, והחברה התדרדרה לרעב, קניבליזם ואומללות – וכך מצאו אותם האירופאים.
כששמעתי את הסיפור באותה הרצאה, קמתי בשלב השאלות וערערתי עליו, מכיוון שכבר ב-2006 קראתי ב-NewScientist שייתכן שהסיפור הזה מבוסס בעיקר על ספקולציה של מלח אירופאי שביקר ליום אחד באי ב-1786. כמובן שבמסגרת ההיא לא יכלנו ליישב את העניין, אבל בזמן האחרון קראתי קצת על העניין, וזכיתי להכיר גם את הסיפור השני.
לפי הסיפור השני, היער אמנם נעלם, חלקו מפעילות אנושית (כריתה ושריפה) וחלקו בשל פלישת עכברושים שאכלו את זרעיו (שחלקם והשפעתם שנויים במחלוקת ביותר), אבל הוא נעלם במתכונת הברזילאית: הוא הוחלף בחקלאות שהחזיקה את התושבים טוב יותר, אפילו שנעשתה על אדמה ענייה – וממילא מספר התושבים שהאי היה צריך לקיים היה נמוך יותר – 4,000 לכל היותר מול 15,000 בסיפור ההרג האקולוגי. גם זמן היישוב של האי מאוחר יותר. הסיבה שהחקלאות החליפה ביעילות את היער היא שהיער, לדברי מדענים מהצד הזה, מראש לא סיפק חלק גדול מהתזונה של תושבי האי, וגם לא ממש היה אפשר לבנות מהעצים סירות לדיג משמעותי, אלא כל הדיג שנעשה היה דיג חופי. גם לגרירת פסלים במשקל כמה טון העצים לא היו מוצלחים כל כך. אז מה קרה לא הפסחא? כרגיל: הגיעו האירופאים והפיצו מחלות, שעבדו חלק מהאוכלוסייה והעבירו אותה למקומות אחרים – כמו באמריקה, כמו באוסטרליה, כמו בחלק מאפריקה.
בין הסיפורים מנסים להכריע ע"י ראיות ארכאולוגיות מהפרהיסטוריה של האי (שנמשכת עד מאוחר בהיסטוריה של העולם, מכיוון שלא היה להם כתב עד אחרי הגעת האירופאים, או לא הרבה לפני). משתמשים במאגרי אשפה שמלמדים מה אנשים אכלו ומה הם שרפו, בשאריות של מדורות, גזעים כרותים עתיקים, כלי אובסידיאן, וכן הלאה.
אני מצאתי שני מאמרי סיכום מהזמן האחרון: אחד של ג'ראד דיאמונד (מחבר "רובים, חיידקים ופלדה") המגן על סיפור ההרג האקולוגי, ואחד מאת ליפו וסקשן (סתם, ליפו והאנט) התומך בסיפור אשמת האירופים. שווה לקרוא את שניהם ולו רק כדי ליהנות מהתהליך המדעי של הגנה על תאוריה ותקיפתה באמצעות שילוב של ראיות והגיון.
אותי אישית שכנע יותר הסיפור של ליפו והאנט. הוא גם יותר מסתדר לי עם תצפיות על האנושות בימינו. אמת, רוסיה הקומוניסטית מוכיחה שחברה יכולה להתמוטט; אבל היא גם מראה את ההתאוששות: מכיוון שההתמוטטות יכולה להגיע רק אם יש משטר ריכוזי שהוא מספיק מנותק ואכזרי כדי להביא אותה, גם ימיו של משטר זה מוגבלים לזמן שהוא עוד יכול לממן את עצמו בעזרת המשאבים ההולכים ומתדלדלים של מדינתו – כל עוד הוא יכול לשלם לשוטרים. אחרי זה הוא מוחלף במשהו אחר. במשטר יותר חופשי, אנשים רואים את המשאבים סביבם ויודעים לשמור עליהם אם הם חשובים (בעיקר בעזרת מנגנון העלייה במחירם) או להחליף אותם אם אפשר. סיפור ההרג האקולוגי מבטא פסימיזם עמוק לגבי האנושות, הסיפור השני פחות פסימי. הסיפור הראשון תומך בצעדים דרקוניים לצמצום הצריכה שלנו, השני לא.
למיטב הבנתי עוד אין הכרעה בין המדענים על מי הרג את אי הפסחא – אבל אם יש ספק, גם אנחנו צריכים לשאול שאלות, ולא לפעול בעוורון לפי סיפור שלא בטוח שיש לו תמיכה.
* * *
אני שוב בדרך למינכן ושוב לא יודע מה יהיה עם הפוסט הבא. מי שרוצה להתעדכן יכול להרשם לעדכונים בדואר או ברסס.
תפרים 