בזמן שכולם קופצים על "האמנה החברתית" של יאיר לפיד, ניגשתי לקריאה מוכן לשנוא אותה, אבל אני חייב לומר שבסך הכל היא די נחמדה. אחרי הכל, זה בערך מה שהייתי כותב עם החניכות שלי בצופים, אי אז בימים, אם הייתי רוצה לכתוב איתן אמנה (ועד כמה שזכור לי זו היתה פעולה די נפוצה בצופים); כלומר, זה לא הכי מרשים מעטו של עיתונאי וותיק, אבל נחמד, כן. בכל זאת דבר אחד שמופיע שם מוציא אותי מדעתי, והוא מתחיל באמירה "עלינו להוכיח לעצמנו פעם נוספת שאכן אנשים-אחים אנחנו".
הפסוק הראשון בתורה שידעתי לצטט בעל-פה הוא השאלה הרטורית של קין: כששאל אותו אלוהים "אי הבל אחיך", ענה לו זה – "השומר אחי אנוכי?" כלומר – מאיפה לי, אני לא שומר הראש שלו, יש לי עיסוקים משלי. באותו זמן כולם ציפו משום מה שאני אדע מה קורה עם אח שלי כל הזמן, ולי לעומת זאת הספיק מעל הראש שאני צריך לישון איתו באותו חדר.
עברו השנים והבנתי שאכן קצת שומר אחי אנוכי – והוא שומר אותי. אנחנו משפחה, ואנחנו עוזרים אחד לשני כשצריך. לאח שלי אני אשמח לעזור אם צריך, ואני יודע שהוא יעשה את אותו הדבר. וכאן ההבדל הגדול בין אח שלי לסתם מישהו מהרחוב. סביר להניח שמישהו מהרחוב לא ירוץ לעזור לי כשאני בקשיים, וכנ"ל אני.
כדי לעזור למישהו אחר אתה צריך מוטיבציה – משהו שיוציא אותך מהשגרה הפרטית שלך כדי לתת מזמנך, או יעסיק את מוחך גם כשאתה רוצה לחשוב על משהו אחר, או יכניס את היד שלך לארנק. המניע שאתה צריך יכול להיות מניע רגשי, והוא די חזק אם הוא אכן כזה, כי אז הוא לא נעלם מהר כמו שמניע רציונלי יכול להיעלם. לכן אנחנו יותר מוכנים לעזור למשפחה, קצת פחות לשכנים או לחברים, אנחנו יותר מתעניינים במה שקורה ברחוב שלנו מבשכונה אחרת, והעניין שלנו במה שקורה בעיר אחרת הוא לרוב די אינטלקטואלי.
למעגלים האלה שחשיבותם עולה ככל שהם מתקרבים אליך יש יתרון: ככל שמתקרבים אליך, כך אתה מכיר טוב יותר את מי שבמעגל, ויודע יותר טוב איך לעזור לו – ואם אפשר לסמוך עליו שהוא יעזור לך חזרה. אין שום דבר קסום בקשר המשפחתי שלי: לא העובדה שאנחנו חולקים אי-אלו גנים קושרת אותנו (אפשר לחשוב מה חילקו לי הגנים), אלא ההיסטוריה המשותפת, ההיכרות, האהבה. כל מה שאין לי במשותף עם אף אחד מדיירי מאה-שערים למשל.
אני מדגיש את העניין הזה כי קל מאוד לקחת את הביטוי "אנשים-אחים אנחנו" רחוק יותר ממה שמגיע לו. אם כולם אחים שלי, ברור שאני צריך להקריב מעצמי עבורם, נכון? אלא שרובם הם די גרועים בתור אחים, אין לי שום דחף להקריב עבור שבעה מליון ולהשאיר לעצמי כלום – ובתמורה לקבל כלום. לעומת זאת, אני מוכן בשמחה לשתף פעולה עם אנשים בוגרים שחיים איתי באותה ארץ וחולקים כמה דברים משותפים, כל עוד הם לא מנסים לגנוב אותי ולנצל אותי. הייתי רוצה שנזכור תמיד שהמדינה שלנו היא ארגון לניהול משותף של כמה עניינים שמחייבים זאת; היא לא משפחה (ובטח שלא אבא או אמא), והיא אפילו לא חברים.
לכן גם מקומם אותי המשפט הבא: "אדם התורם לקהילתו הוא אדם גאה, בעל תחושת ערך, ותרומתו מבססת את זכותו לצפות מהמדינה בה הוא חי ליעילות ולהתנהגות אחראית." כן, אדם צריך לתרום לקהילתו, כל עוד אנחנו מבינים שלא כל המדינה היא קהילתו – והזכות שלנו לצפות מהמדינה ליעילות ואחריות אינה תלויה בכך בשום אופן – אלו האנשים שעובדים עבורנו עבור חלק גדול מדי מכספנו, ולרוע מזלנו גם מחזיקים בכל הכוח הפיזי.
אנשים אחים אנחנו – כל שלֹשתנו. והשאר – חלקם חברים, חלקם אוייבים, ובכל זאת לרבים שאני לא מכיר אשמח לעזור, אבל אני גם שומר את הזכות לא לעזור.
תפרים 
פינגבק: יאיר לפיד בכפר חיים – סיכום « תפרים
פינגבק: ערֶבים זה לזה – הפרקטיקה | תפרים