החתיכה החסרה בפאזל

יום אחד הלכתי לישון כמעט מיואש מהמצב, כועס על כל המפלגות, על השחיתות, על הטפשות, על כל מה שאתם כבר יודעים. שכבתי ולא נרדמתי, וחיפשתי מה יכול לעשות מי שרוצה להמשיך לחיות בארץ הזו עם משפחתו, ולא לעשות את מה שכל הבני-זונות דווקא היו רוצים שאנשים כמוני יעשו ולעבור לקנדה/ארה"ב/גרמניה. היום האחד הזה היה במקרה כמה ימים אחרי הנאום של יאיר לפיד בועידת העיר אילת לעסקים, והאפשרות לתמוך בלפיד עלתה כברירת מחדל. אבל השופט הקטן שבי לא נתן לי להתלהב מהר כל כך: מה אם הוא סתם אומר? מה אם הוא כמו כל האחרים? מה אני בכלל יודע עליו? אחרי הכל, בפעם האחרונה שנרתמתי לטובת פוליטיקאי, זה היה אהוד ברק ב-1999, והוא הרס אותי לשנים. אז התחלתי לבדוק, להזכר ולחפש, ומצאתי כמה דברים.

אין הרבה מאמרים ישנים של לפיד באינטרנט, אבל יש כמה מייצגים. למשל "אומרים שהיה פה שמח", או "לו הייתי ערבי". שניהם מזכירים לי את הרושם מקריאת הטור של לפיד, שאין פה עניין של שמאל וימין. גם השמאל וגם הימין מאשימים את לפיד שהוא שייך לצד השני, אבל נראה שהוא לא באף צד. אבל – האם הוא באמצע? מה זה בכלל האמצע? התשובה שלי היא שלא. שלמעשה, החלוקה המעושה של "שמאל" ו"ימין" היא לא ציר, אלא נקודה.

מזיקים לבוחריהם: פוליטיקאים עצלנים ולעומתיים

אין קרקס כמו הקרקס הפוליטי, ואתמול בישיבה של מועצת העיר תל אביב-יפו זכיתי בתזכורת לכך. באתי עם "ישראל חופשית" לראות את חברת המועצה תמר זנדברג מציעה לקדם תחבורה ציבורית בשבת, אבל עד שההצעה שלה עלתה יצא שצפיתי בישיבה שלמה כמעט, שבה פוליטיקאים מלאי כוונות טובות כרימון הצליחו בכל-זאת לשמוט מידיהם את הטיפול באינטרס של הבוחרים שלהם, כאילו הם אחרוני המושחתים.

דוגמא אחת סיפק לנו חבר המועצה המצולם למטה, שאיני זוכר את שמו.

הוא עלה לדבר לכאורה כדי להציע הצעה בנוגע לטיפול בעובדים זרים ומהגרים שבדרום העיר. נושא חשוב וראוי שיימצא לו פתרון, אבל מחבר המועצה לא קיבלנו הצעה לפתרון, מעבר לאמירות כמו "אם אתם רוצים תעבירו אותם לצפון העיר" (שזכתה לקריאת ביניים מהקהל "אפשר ברכבות"). הדוגמא שהוא סיפק לנו היא לאיך אפשר לפגוע בבוחרים ע"י עצלנות נטו. הרי הבעיה לא קיימת מאתמול, וגם הוא לא מעלה אותה במועצה מהיום. היה לו מספיק זמן להכין שעורי בית ולבוא עם הצעה מסודרת לפעולה מוגדרת שתנסה להתחשב באינטרסים של כולם (כולל בוחריו משכונות הדרום). במקום זה יושבת הראש היתה צריכה להוציא ממנו כמעט בכוח מה בכלל ההצעה שלו (ללא הצלחה בעצם). אחריו עלה שלמה זעפראני מש"ס, גם הוא לא הכין שיעורים ולא היתה לו הצעה למעט "בואו נדון בזה".

צדק חברתי: לשים סוף לעבדות

לקראת צעדת החירות הקוראת לצבא מקצועי, חבר שלי ביקש ממני להסביר למה אני מתנגד לגיוס חובה, והפוסט הזה הוא בשבילו. אני יכול להתחיל מהחוויה האישית שלי: התגייסתי לצבא ברצון, ולכן עברתי את השירות שלי כנראה בקלות רבה יותר מהרבה אחרים שראיתי לצידי סובלים – אבל ראיתי אותם סובלים, עד כדי נסיונות התאבדות. אני לא חושב שהצבא הוא דבר רע כשלעצמו (ומן הסתם הוא חיוני), אלא הוא לא מתאים לכל אחד. הבעיה היא לא הגיוס, אלא החובה.

למה בכלל יש לנו צבא? כי אם לא היה לנו צבא, לא היינו מוגנים מפגיעה פיזית, ולא היינו חופשיים לפעול לפי מצפוננו או לדאוג לאינטרסים שלנו, אלא היינו נאלצים להסכים לפגיעות של מי שיכבוש אותנו: פיזיות, פסיכולוגיות, חברתיות וכלכליות. חיים תחת כיבוש מתוארים כהשפלה וכעבדות. את כל זה אנחנו רוצים למנוע מעצמנו, וזה היה מצחיק אם זה לא היה עצוב להבין שהאמצעי שלנו למנוע עבדות הוא העבדות.

הדוקטורים שעוד נפסיד

זה לא מפתיע שפוליטיקאים בוחרים את הדעות שלהם לפי מה שיעזור להם להבחר, אבל הקול הצף צריך לשאול את עצמו: מה בדיוק הבעיה בכך שיאיר לפיד התקבל ללימודי דוקטורט? אמרו לנו שהוא לא סיים תואר ראשון, שבשביל כולנו הוא תנאי קבלה לתואר שני, שלא לומר דוקטורט. ובכן, אז מה?

הקריטריון האמיתי האחד והיחיד לקבלה לדוקטורט הוא בדיוק זה: האם המועמד צפוי לתרום תרומה משמעותית למחקר בתחום שיעסוק בו. הבעיה עם הקריטריון הזה היא שהוא דורש שיפוט אישי של המועמד והיכרות עמו, מה שבדרך-כלל לא אפשרי לגבי מועמד מהשורה. בוודאי שהמנחה שלו מראיין אותו, אבל בראיון כזה אי אפשר ממש להכיר אדם. אז איפה שאין יכולת לשיפוט אישי, היכולת הזו מוחלפת במערכת משרודנית של חוקים ותקנות שמנסים למצוא קרוב לשיפוט אישי. הפוסט הכי פופולרי שלי (בטווח הארוך) דיבר בדיוק על זה.