הרבה דיונים עם תומכי מעורבות ממשלתית מגיעים בסופו של דבר לחוסר אמון באדם: אם הממשלה לא תעשה כך וכך, הם חושבים, אף אחד לא יעשה. אמנם לרוב מסתבר שאם משהו ראוי להיעשות מישהו יעשה אותו, ואמנם החברה האזרחית מלאה בארגונים התנדבותיים שמוכיחים את טוב ליבו של האדם ורצונו בסביבה בטוחה ונעימה למחיה, אבל עדיין כשל הדמיון של אוהבי המדינה הגדולה מחייב אותנו כל פעם לנסות למצוא מקום שבו הדבר עובד כמו שאנחנו אומרים: אין מעורבות ממשלתית, ובכל זאת הדבר נעשה. עשיתי זאת בעבר עם בטיחות בתחבורה הציבורית, והיום נחשפתי לעוד דוגמא מעניינת שכיף להכיר.
בדרך חזרה מהחתירה השבועית שלי, כשירדנו מהים חזרה לירקון, הצטרפתי לשיחה בין שני חותרים שדיברו על מצב המצילים בארץ והתווכחו אם המדינה צריכה לספק שרותי הצלה ולשמור על אנשים מעצמם. אני אמרתי שלשמור על אנשים זה עקרונית טוב, אבל צריך לשקול את המחיר, ושלא הייתי מתנגד אם למשל היתה עמותה שעוסקת בנושא במקום הממשלה. זה הזכיר לאחד החותרים משהו שלא ידעתי עד עכשיו: בסידני, שרותי ההצלה הם ברובם התנדבותיים! איך זה עובד? להמשיך לקרוא
תפרים 