מכתב לאשה חשובה מאוד

שנינו ישבנו יחד בפגישה של מועצת אגודת הסטודנטים של אוניבררסיטת ת"א השבוע. את נציגה של חוג כלשהו, אני נציג הלא מיוצגים (מטעם עצמי כמובן) ודוקטורנט להנדסה, לא שזה חשוב. מטרת הפגישה היתה לאשר או לדחות את התערבות האגודה במאבק של גופים מסויימים נגד מתווה הגז. את היית בצד שתומך בהתערבות, אני הייתי בצד שחושב שלאגודת הסטודנטים אין זכות להתערב בנושא.

אני אף קמתי ודיברתי, אבל מה שאמרתי לא חשוב, אלא משהו אחד שאת אמרת. "מה, אתם אומרים שאני לא חשובה? שכל התפקיד שלי הוא לדאוג לקפה וחלב?" כך שאלת במהלך הדיון את הצד שלי. הפוסט הזה הוא נסיון לענות לכך, ואף שהוא עלול להיות קצת ארוך, שמתי לב שאת אשה אכפתית ואולי תרצי לשמוע עד הסוף בכל זאת. מה כבר את מסכנת, כמה דקות קריאה? 

נרות ומאיצי חלקיקים

בתמונה למעלה מופיעים שני נרות נשמה. האחד ישראלי, השני אירופאי. הישראלי הוא צנוע: פחית ובתוכה נר. האירופאי מהודר יותר: קופסה חצי-שקופה עם מעין כיסוי חלקי בראשה, מוזהב ומעוטר. אבל ההבדל ביניהם הוא לא רק חיצוני, אלא גם פונקציונלי. הנר הישראלי חשוף לרוח, וסובל בחורף האירופאי או גם במזג האוויר הישראלי. הגרסה האירופאית מוגנת מרוח באמצעות המכסה המעוטר. לכאורה נראה שהנרות הישראליים נחותים, אבל למעשה הם מדגימים שתי צורות שונות לפתור בעיה הנדסית, ומראים לנו למה המדע הישראלי הוא חזק כל כך בעולם, למרות אמצעינו המועטים.

פרנגי טוב משאיר כספת מלאה

התרבות הפרנגית היא המודל המושלם של איש-קש אנטי-קפיטליסטי. היוצרים של "מסע בין כוכבים" (סטאר-טרק, תודה) יצרו אותה כתרבות הסובבת סביב רווח חומרי, וכדי שכוונתם תהיה שקופה מספיק, עשו את הפרנגים לא רק חמדנים, אלא גם תאוותנים, מכוערים, מיזוגנים, רמאים וחסרי-מצפון בגדול. בקושי רב ניתן למצוא בכל ההסטוריה של סטאר-טרק שני פרנגים שהרוויחו כסף, ולא גנבו אותו או רימו את את הלקוח. כמכשיר ספרותי הם כל כך שקופים שהם לא מעניינים בכלל. אבל הם נהיים מאוד מעניינים כשמתייחסים אליהם לא ככלי ספרותי אלא כניסוי מחשבתי: האם התרבות הפרנגית באמת יכולה להתקיים? ואם כן, איך היא הגיעה לאן שהגיעה, ואיך היא יכולה להשתפר?

ביתי הוא הגולאג שלי

אם ישאלו אתכם מה זה בית – מה תגידו? אני אגיד – "ביתי הוא מבצרי". בבית אני מרגיש בטוח. אני יכול לעשות מה שטוב לי ולומר מה שבראש שלי, אני לא מפחד מנקמה או מעונש על כך שאמרתי את האמת. אבל יכול להיות שיש כאלה שלא מסכימים עם ההגדרה הזו. שחושבים שיותר נכון לומר, "ביתי הוא הגולאג שלי" – כל עוד הם השומרים של הגולאג ולא האסירים. המקרה האקטואלי של אפליקציית "סיקרט" והנסיון לחסימתה מפנה שוב את הזרקור אל המפלגה האחת שהגבלת חופש הביטוי הפכה כבר לסימן ההיכר הפרלמנטרי שלה, לתגובה האינסטינקטיבית שלה לכל שאלת מדיניות, מהנושא המדיני ועד בריונות בני נוער: המפלגה עם השם האורווליאני, "ישראל ביתנו".

תקציר אירועי ההתנגדות החמושה בחוות בנדי

בדרך כלל כשאני רואה פוסט עם הכותרת "מה שלא מספרים לך", אני מגחך בשקט ועובר הלאה. אבל אירועי חוות בנדי היו אמורים להיות משהו שכן סיפרו לנו. הם זכו לסיקור בכל ערוצי החדשות הראשיים בארה"ב, והמשמעות הטמונה בהם חשובה לכל העולם החופשי. לכן החלטתי לכתוב תקציר קטן של הנושא, שיהיה גם לקורא הישראלי מאיפה להתחיל לקרוא למרות התעלמות מוחלטת של העיתונות הנפלאה שלנו.

ב-17 באפריל התחילו נציגי המשרד הפדרלי לניהול קרקע (ה-BLM) לאסוף בקר של חוואי בשם קלייבן באנדי מבאנקרוויל, נוואדה. הבקר רעה לא רק על אדמת החווה של בנדי, אלא גם על אדמה פדרלית. בשנת 1993 הוחלט להגביל את הרעייה על קרקעות פדרליות, כדי להגן על אזור המחיה של הצב המדברי (נשבע לכם). בנדי לא מכיר בסמכות הממשלה הפדרלית לעשות זאת, ולכן הפסיק בשנה זו לשלם היטלי רעיה והתעלם מכל צו בית משפט העניין.

אהבה חייבת במס

[לבקשת הקהל, מאמר תגובה ששלחתי לטוש ולא התפרסם]

העשירים הם לא כמוני וכמוכם, הם תחמנים בני תחמנים, יש להם אינסוף דרכים לרמות אותנו ולגנוב את כספנו. הנה, זה-עתה חשף דה-מרקר את הדרך הבלעדית לשימור מעמדם והגדלת הפערים: העשירים, הוא מגלה, מתחתנים ביניהם. איך זה משמר את מעמדם? ומה נשתנה מתמול שלשום שהפך את הכלי הזה לחשוב פתאום? ולמה בכלל אכפת לנו עם מי עשירים מתחתנים? התשובות לכל השאלות האלו הן פשוטות מאוד והן בהחלט חושפות שימוש בכלים לא הוגנים, אבל לא מצד "העשירים", אותם שדים משחת.

אמא של העשירים ערבייה

רציתי שהפוסט הזה יעסוק במחיר הקוגניטיבי של העוני, בעקבות ראיון ב"הארץ" עם חוקר בתחום. אבל כדי לעשות עבודה יסודית הלכתי לקרוא את המאמר שפורסם בז'ורנל מדעי ואת הדיון עליו, ומכיוון שתקופה לחוצה עכשיו, עד שזזתי התברר שהמאמר הזה הוא רק כוח החלוץ של קמפיין השמצה מתמשך, שהמשיך למשל במאמר על כך שהעשירים מתחתנים ביניהם וכך משמרים את הפער המעמדי.

למה אני קורא לזה קמפיין השמצה? לא בגלל היעד של הכתבות. אחרי הכל, כתבה שתוקפת מישהו היא תמיד לגיטימית אם היא נכונה. קמפיין השמצה מתאפיין במבנה לוגי ספציפי: יש לו חוליה ראשונה כלשהי שעלולה להוביל אדם סביר למסקנה הרצויה, אך שאר החוליות בשרשרת הלוגית חלשות להפליא. לכן קמפיין השמצה מציג רק את החוליה הראשונה ומסתיר את השאר, וסומך על החשיבה הלא ביקורתית מספיק של חלק מהציבור, שישלים את המסקנה המתבקשת.

הדוגמה הידועה מהכותרת היא "אמא של פרס ערביה". אפילו אם נקבל את הטענה כעובדתית (היא לא, אבל זה לא חשוב), עדיין חסרים כאן כמה שלבים. הטיעון המלא הוא כזה: אמא של פרס ערבייה –> פרס מזדהה עם הערבים יותר מהיהודים –> פרס עושה שלום למען הערבים –> מכך ומההנחה המובלעת ששלום הוא משחק סכום-אפס נובע שפרס רע ליהודים. כמובן, כל שלב בטיעון הזה מופרך והופרך בעבר. קמפיין השמצה עובד כי בזמן שהחוליה הראשונה רצה סביב העולם, קבוצת ההפרכות של החוליות הבאות בקושי מספיקה ללבוש מכנסיים. בפוסט הזה, אנסה לפרוש את הטיעון השלם שמאחורי קמפיין ההשמצה של "הארץ", ולהתמקד בכל החוליות שהם היו רוצים שנתעלם מהן.

מזל בר-השגה לכולם

בפוסט הזה אני רוצה להמשיך לעומק דיון שערכתי לאחרונה ולא היה לי זמן להקדיש לו באותה עת, אבל המשכתי לחשוב על אחת השאלות שעלו בו, ועכשיו התוצאות. השאלה נוסחה כך:

גם בכלכלה החופשית, אליה ראנד שואפת, אדם אחד יוולד במדבר ואחר באזור עשיר במשאבי טבע. אחד יוולד עם מחלה קשה ומגבילה ואחר בריא ועם תורשה מוצלחת. השאלה העיקרית, כמו שראנד טוענת, לאחר שהבנו מי אנחנו ואיפה אנחנו, היא – מה אנו אמורים לעשות? האם אנו אמורים להסתדר עם המזל שקיבלנו, תוך כדי התעלמות מהמזל הטוב יותר או הרע יותר של אחרים.

ברשותכם נעזוב לרגע את מה שראנד טוענת או לא. השאלה כאן היא שאלת המזל: בהנתן שאנשים נולדים עם תנאי פתיחה שונים, האם זה צודק לצפות שיעמדו מול אותה מערכת, ללא עזרה לאלו שנולדו עם תנאים גרועים יותר? כלומר, עם מזל גרוע יותר? השאלה מסובכת במיוחד בגלל שאנחנו יודעים שאולי יש קורלציה כלשהי בין נתוני פתיחה להצלחה, אבל בשום אופן לא יחס של אחד לאחד. הקורלציה הגרועה בין נתוני פתיחה להצלחה בחיים נקראת "מוביליות חברתית גבוהה". ואם נתוני הפתיחה אומרים משהו, מה בכלל הם אומרים? האם תורשה מוצלחת היא סיווג נכון למזל? ומה יגידו על כך סטיבן הוקינג, שהגיע למעמד של פיזיקאי תאורטי מוביל עולמי כשרוב חייו היה מרותק לכסא גלגלים, או שחר בוצר, לשעבר ראש אגודת הסטודנטים של ת"א, כנ"ל? כדי לענות על השאלה, ראשית יש להבין את המושג "מזל". ולכן, זה הולך להיות פוסט עם גרפים.

פירורים מגרמניה

חזרתי משבוע בבון, בירתה של מערב גרמניה, כשהיתה מדינה כזו. מפני שהייתי בחופש החלטתי הפעם לא לצלם ולא לחפור יותר מדי. אבל בכל זאת, הנה כמה רשמים שאספתי, שאפשר ללמוד מהם גם משהו בשבילנו בארץ.

חוק גודווין

כשהסתובבתי ברחובות בון ראיתי כמה שלטים של מפלגת הפיראטים, ששואלים את העוברים ושבים, "האם אתם רוצים השגחה מוחלטת?" (Wollt ihr die totale Überwachung?) מן הסתם בעניין ה-NSA וההאזנה להכל, שגם שירותי הביון הגרמניים כנראה שותפים לה. מה שפספסתי זה את ההקשר התרבותי של השאלה הזו. בגרמניה, שיש לה מסורת ארוכה של מדינות משטרה, הם מפחדים במיוחד מהדברים האלו. אבל איך מזכירים את הנאצים בלי להפסיד לפי חוק גודווין? מאחר שהנאצים דיברו גרמנית, הם השאירו לגרמנים תבניות לשוניות שעצם השימוש בהן עושה בשביל השומע את הקישור המתאים. רק יומיים אחרי שראיתי את השלט הראשון בסגנון, מצאתי בבית ההיסטוריה (מוזיאון להיסטוריה גרמנית מ-1945 והלאה) את התמונה הזו:

מס ירושה תשלמו בדם

 

היה בארץ מס ירושה פעם, והוא בוטל כשהתגלה שעלות אכיפתו גבוהה יותר מכמה שהוא מכניס (כמובן, בארץ לא מבטלים מסים משיקולים ערכיים). אבל זה ידוע שאין דבר בטוח ממסים ומוות, והדבר הטבעי הוא לשלב ביניהם ולמסות את המוות. לכן עכשיו המדינה מצאה דרך בכל זאת לגבות משהו ממותו של אזרח. המדינה רוצה את איברי הנפטר. ההצעה הזו, מסתבר, די פופולרית בקרב מצביעי "יש עתיד", ולכן צריך להסביר למה מדובר במס ירושה, ועוד מס מיוחד עם השפעות מוסריות ספציפיות שהופכות אותו לגרוע יותר ממסים אחרים.

לפני שנמשיך, צריך להודות שההצעה של יעל גרמן לא הולכת כל כך רחוק: היא רק הולכת לעקר מתוכן את כרטיס אדי. ההחלטה הסופית תשאר בידי המשפחות. אבל זה לא הדיון שאני שומע סביבי. הדיון האמיתי הוא על הטענה שהמדינה צריכה לקחת את איברי נפטרים בלי לשאול את המשפחה. ובכל מקרה, אם לא נעשה את הדיון הזה עכשיו, הצעות החוק יזחלו לכיוון הזה, כי הפוליטיקאים לא עוצרים איפה שאין התנגדות.