הייתי בהפגנה נגד הרפורמה ברשות השופטת. ואף שלכאורה היה אמור להיות לי הרבה במשותף עם מי שסביבי, מה שראיתי אכזב אותי. נראה שעבור רוב הנוכחים, הצורך לנצח את המאבק הספציפי הזה הוא עניין שולי. אולי אני ציני, אבל איך עוד אפשר להסביר את מה שראיתי?
להמשיך לקרוא
אין לי הרבה מה להוסיף על השינויים הצפויים במערכת המשפט או על פסקת ההתגברות (האפשרות עבור הכנסת לבטל פסיקות של בג"ץ) מעבר למה שכבר אמרתי: לרשות המבצחוקקת בישראל (שהרי אין באמת הפרדה ביניהן) יש יותר מדי כוח גם ככה, ומי שחרות הפרט חשובה לו צריך להתנגד. יש מי שאמר את זה אפילו טוב ממני, למשל המכון הישראלי לדמוקרטיה בדף שמרכז את הדעות שלהם על הנושא. אבל משהו אחד שעוד מפריע לי ולא אמרתי עליו כלום, הוא היכולת המועטה מאוד של ליברלים לשכנע שבאמת יש להגביל את הממשלה. למעשה, הרבה מהם בכלל לא יודעים שזהו הדיון. אם לשפוט לפי מה שאני רואה יותר מדי סביבי, הדיון, בעיני רבים, הוא על "דמוקרטיה", והחשיבה הזו גורמת לשוחרי החרות להפסיד בדיון.
להמשיך לקרוא
הבניין בתמונה הוא מועדון החתירה מרכז דניאל, בשפך הירקון. אני חותר בקבוצת הקיאקים שלו. כלומר, כבר זמן מה שאני לא חותר. רוב הזמן הזה, הקורונה היתה התרוץ. אבל עכשיו זה כבר לא זה. בשדות ים חותרים, בהרצליה חותרים, ביפו חותרים, בחוף הילטון חותרים. קבוצת הקיאקים היחידה שנשארה יבשה היא הקבוצה שלנו. ההבדל: מכל המועדונים, מרכז דניאל הוא היחיד ששייך לעיריה. כל מי שלמד אזרחות בישראל צריך להיות מופתע.
להמשיך לקרוא
דווקא גליון החורף של Canoe & Kayak סיפק לי את הפתיחה שחיפשתי לפוסט הזה. בעמוד השאלות ותשובות עוסק מומחה ההשרדות הביתי בשאלה מעניינת: האם אפשר להכין חטיפי צרצרים ביתיים? מסתבר שחטיפי צרצרים זוכים לפופולריות גואה. בעל חברה לחטיפים כאלו מסביר: גידול ליברת צרצר דורש גלון מים בניגוד ל-2000 גלון שנדרשים לייצר את אותו משקל בשר פרה, והוא גם מייצר מאית מגזי החממה. אפילו שבחברה המערבית צרצרים הם מאכל אקזוטי ומוזר, התפישה הזו משתנה לאור העובדות האלו. בפוסט הקודם ביקש ממני אחד המגיבים להתייחס למקרים בהם ניצחו "הנחת וההגיון", כפי שקראתי לכך, את הפניקה והדמגוגיה. הצרצרים הם המקרה הראשון להיום.
כדור הארץ הוא סופי, זה נכון. אבל אני מהנדס, ואצלי פירוש המילה אינסוף הוא "גדול בהרבה ממה שאכפת לי". כל משאב שכדור הארץ מספק לנו יכול להיות אינסופי, אם הוא רב כל כך שאפשר לדחות את הדאגה לסופו. בשוק החופשי, מנגנון המחירים דואג לכך שנדע מתי צריך להתחיל לדאוג, וכשהמחיר עולה אנחנו משקיעים יותר בחיפוש תחליפים. אך יש מקרים, כפי שציינתי בפוסט הקודם, בהם ההשפעות החיצוניות הן הבעיה, ואותן השוק לא מתמחר ישירות. המים הנדרשים לגידול בשר הם כמעט בכל מקום משאב משותף, והאוויר בוודאי. סביבתנות פוליטית מנסה לפתור את הבעיה על ידי הפחדת הציבור לכדי בחירה בפוליטיקאים שיעצרו את החברה התעשייתית כדי לבטל את ההשפעות החיצוניות. מנגד, הרבה אנשים שאכפת להם מהסביבה ללא הפניקה, מחפשים דרכים להפחית את צריכת המשאבים המשותפים באופן התנדבותי ומבוזר, ומעמידים פתרונות שונים ומשונים שכל אחד מהם מאומץ במידה שונה לפי דרגת התקדמותו ונוחותו. האם במקרה הזה ההגיון ניצח? להמשיך לקרוא
כמה זמן לא שלפתי מהארון את אחד מאותם ספרים שחורים עם פס אדום דק ואותיות לבנות על צדם. כרטיסי הביקור, דיסק הגיבוי ושטויות אחרות כבר חוסמים את הדרך לספרים האלו על קדמת המדף. אך סופה של תקופת בחירות מכוערת השיבה אותי אל אחד מהם. בארוחה משפחתית לפני שבוע הבחירות אמרתי שלפחות אחרי יום שלישי אולי הפייסבוק יחזור להיות תרבותי, ולהפתעתי הרבה התברר לי שאני בערך היחיד ליד השולחן שהרגיש את מטחי הגועל נפש של קמפיינים שליליים צולבים. בנסיון להבין למה דווקא אני, הושטתי יד אל "הדרך לשעבוד". להמשיך לקרוא
בדרך כלל כשאני רואה פוסט עם הכותרת "מה שלא מספרים לך", אני מגחך בשקט ועובר הלאה. אבל אירועי חוות בנדי היו אמורים להיות משהו שכן סיפרו לנו. הם זכו לסיקור בכל ערוצי החדשות הראשיים בארה"ב, והמשמעות הטמונה בהם חשובה לכל העולם החופשי. לכן החלטתי לכתוב תקציר קטן של הנושא, שיהיה גם לקורא הישראלי מאיפה להתחיל לקרוא למרות התעלמות מוחלטת של העיתונות הנפלאה שלנו.
ב-17 באפריל התחילו נציגי המשרד הפדרלי לניהול קרקע (ה-BLM) לאסוף בקר של חוואי בשם קלייבן באנדי מבאנקרוויל, נוואדה. הבקר רעה לא רק על אדמת החווה של בנדי, אלא גם על אדמה פדרלית. בשנת 1993 הוחלט להגביל את הרעייה על קרקעות פדרליות, כדי להגן על אזור המחיה של הצב המדברי (נשבע לכם). בנדי לא מכיר בסמכות הממשלה הפדרלית לעשות זאת, ולכן הפסיק בשנה זו לשלם היטלי רעיה והתעלם מכל צו בית משפט העניין.
עד עכשיו דיברנו על היסודות של הפרקסאולוגיה: ההצדקה המזניבה, ההסקה האפריורית, וסולם הערכים של הפרט. בפרק 8 אנחנו מתחילים לשאול מהי חברה, איך היא צומחת, ומה היא לא. הפרק מסביר למה חברה המבוססת על שיתוף פעולה בשלום הוא רווחי מתוך עקרונות הבסיס הפרטניים וסינגולריסטיים, ותוקף תאוריות המתייחסות אל החברה כאל נתון מונוליטי שיש לו תכונות עצמאיות משלו. לתאוריות אלו הוא מייחס נטיות תאוקרטיות. להמשיך לקרוא
מפלגות מרכז נוטות להיעלם תוך קדנציה או שתיים, אחרי שהשיגו משהו ממצען (כמו שינוי) או בלי כלום בכלל. האפקט 
הידוע הזה היה צפוי למנוע מלא מעט אנשים להצביע ללפיד בבחירות האלו, אבל לאור התוצאות לא ברור מה היתה ההשפעה האמיתית שלו. אבל בבחירות הבאות, או אלו שאחריהן, "יש עתיד" עלולה לעבור את אותו תהליך: דילול המסר, פניה לכיוונים לא ברורים, חוסר הישגים, רשימה לא מוצלחת, אולי איזה פרשיית שחיתות בינונית – והופ, צוללים אל מתחת לאחוז החסימה. כדי לחסן את עצמה ממקרה כזה, "יש עתיד" חייבת לשריין לעצמה לפחות כמה מנדטים של הצבעה אידאולוגית. אבל… איזה אידאולוגיה? להרבה אנשים לא ברור אם ללפיד יש בכלל משהו כזה.
בכל הסקרים לפני הבחירות, בסופו של דבר סיכום התוצאות הוצג לפי גושים: גוש הימין-חרדים, מול גוש השמאל-מרכז. למעשה, המילים "ימין" ו"שמאל" נמצאות בחלוקה הזו רק מסיבות היסטוריות, וכפי שנהיה ברור בדיוני הרכבת הקואליציה, כמעט ואין סיכוי שהכנסת הבאה תסתדר לפי הגושים האהובים על הסוקרים, אולי רק כי הם בערך מוכרים. אחרי שבוטלה שיטת הבחירה הישירה, חשבתי שהגושים יחזרו לקדמותם: ליכוד ועבודה גדולות, ועוד כמה מפלגות קטנות מכל גוש מסורתי. זה לא קרה, מה שבעיני מוכיח שהגושים השתנו, והם כבר לא הגושים המסורתיים. ובעצם, מראש הגושים האלו לא היו רלוונטיים. להמשיך לקרוא
דפני היקרה – ואני אומר "יקרה" במלוא מובן המילה, כי אני מעריך אומץ, יזמה ועבודה קשה, ואני חושב שמכל "מנהיגי המחאה", את היחידה שנותרת עם הכוונות הטובות מצד אחד, ועם ההשלכות מצד שני. ובכן, דפני היקרה – מכיוון ששנינו מעריכים יזמה ועבודה קשה, כפי שכתבת הבוקר בטוש, הייתי רוצה לברר איתך לרגע למה בעצם אין לנו שיטה שמעריכה זאת כמונו.
כתבת בטוש: "אנחנו חיים במקום שלא מעודד יזמה, שלא מעריך עבודה קשה … ועוד רגע והמחירים שוב יעלו, ויהיה קשה יותר, והמינוס יגדל, והילדים במדינה יראו עוד פחות את הוריהם שעובדים גם ככה כל היום וכל הלילה, והסטודנטים יצטרכו לקחת עבודה רביעית…" להמשיך לקרוא
היזמה של עלה ירוק – הרשימה הליברלית ("קנ" בקיצור), לחשוף חברי כנסת שהשתמשו או משתמשים במריחואנה בעודם שולחים לכלא את פשוטי העם על אותה פעולה בדיוק, נתקלה כצפוי בהתנגדות עזה מצד חברי הכנסת. לחברי הכנסת, אומרים לנו, זכות לפרטיות כמו לכל אדם אחר. ובכן, אם חברי הכנסת רוצים לטעון לזכויות "כמו כל אחד אחר", הרי שהם מביאים אותנו לדון בעיקרון שלטון החוק – עיקרון שהם רומסים ברגל גסה תוך שהם דורשים את הגנתו. להמשיך לקרוא
תפרים 