נרקיס, מלך הדמוקרטיה

daffodils

כמה זמן לא שלפתי מהארון את אחד מאותם ספרים שחורים עם פס אדום דק ואותיות לבנות על צדם. כרטיסי הביקור, דיסק הגיבוי ושטויות אחרות כבר חוסמים את הדרך לספרים האלו על קדמת המדף. אך סופה של תקופת בחירות מכוערת השיבה אותי אל אחד מהם. בארוחה משפחתית לפני שבוע הבחירות אמרתי שלפחות אחרי יום שלישי אולי הפייסבוק יחזור להיות תרבותי, ולהפתעתי הרבה התברר לי שאני בערך היחיד ליד השולחן שהרגיש את מטחי הגועל נפש של קמפיינים שליליים צולבים. בנסיון להבין למה דווקא אני, הושטתי יד אל "הדרך לשעבוד".

בספר זה, מאת פרידריך האייק (תרגם את זה יפה אהרון אמיר), אסונות המאה העשרים ומשטריה הטוטליטריים נסקרים ומתגלים כתוצאה בלתי נמנעת של התפישה הקולקטיביסטית. חלק ניכר מהספר מוקדש לסיבות שבגינן הקולקטיביזם נידון לכשלון כלכלי; אך לפחות פרק אחד מוקדש לסיבות בעטיין משטרים קולקטיביסטיים לא הסתפקו בלהכשל ולפנות את מקומם למפלגה טובה יותר, אלא התדרדרו למשטרים טוטליטריים בשכיחות גבוהה. בפרק "מדוע מגיעים הרעים לפסגה", מעלה האייק מספר תהליכים פסיכולוגיים וחברתיים המנפים דווקא את הטובים מן המירוץ אל הכוח.

את רובם אנחנו מכירים, ובכל זאת מעניין לחזור אליהם בקיצור: ראשית, אומר האייק, כדי להשיג כוח, דרוש למנהיג בסיס תמיכה הומוגני שיעמוד מאחוריו וידחוף. ההומוגניות מגיעה מקנה מידה אינטלקטואלי נמוך, שכן אנשים המפעילים כושר הבחנה וחשיבה צפויים להיות שונים יותר זה מזה בהעדפותיהם המוסריות. מעבר לקבוצה זו, אומר לנו האייק, נמצאים אלו שהם קלים להשפעה ונוחים לשכנוע וציות. מכיוון שממילא אין להם דעה מוצקה, קל להפנות אותם לכל משב רוח אידאולוגי, ובלבד שירגישו שהם נכונים וצודקים. ושלישית, הרי שידוע זה מכבר כמה קל יותר לגייס תומכים באמצעות אוייב משותף, מבפנים או מבחוץ. כלומר לדמגוג שלא מתעכב על האמת אלא מדבר לרגש, ובמיוחד לרגשות השליליים, יש יתרון בזירה הציבורית. נוספת לזה העובדה שכדי להגשים את התכנית הקולקטיביסטית יש צורך תמיד במידה כלשהי של החרמה, ולכן המנהיג הקולקטיביסטי חייב להיות אלים, או להירתע ולפנות את מקומו למי שלא בוחל באלימות.

ראינו לפחות קצת מכל אחד מהדברים האלו במערכת הבחירות הזו. אבל חייבים להודות שלרוב המתמודדים בבחירות אין תכנית קולקטיביסטית מגובשת כמו למפלגות המאה העשרים, אלא בעיקר שברי ממים קולקטיביסטיים וסחר-סוסים פוליטי. ורובם מאמינים באמת בדמוקרטיה, במידה כזו או אחרת, לפחות כל עוד לא מתעקשים שיגדירו מהי דמוקרטיה. אבל מה שלא תהיה כוונתם, הם צריכים לעבור מסלול מסויים כדי להיבחר.

כשחשבתי על החשיפה השונה לקמפיינים שליליים במשפחה שלי, נזכרתי שאני בעצם היחיד שמעורב ממש בתנועה פוליטית (התנועה הליברלית החדשה, שאינה מפלגתית). זה כבר חושף אותי להרבה אנשים שמאוד אכפת להם מפוליטיקה, כנראה שהרבה יותר מהממוצע. יתר על כן, בעוד שהמשפחה שלי שייכת למחנה פוליטי מאוד מסויים, וכל השיח בה הוא בגבולות הרעיוניים של המחנה הזה, דווקא התנועה הליברלית החדשה, המאגדת תומכי מרצ וליכוד, מערך ומפד"ל כאחד, מכריחה אותי לראות לא רק את הקמפיינים של כל הצדדים, אלא גם את התגובות הפגועות ונעלבות של כל הצדדים – בוגדים ובבונים, שרה נתניהו וגל אוחובסקי, מנשקי קמעות ואחוס"לים.

למרבה המזל, כשזה בפייסבוק אני יכול להתרחק. לצלול למחקר שלי ולחכות שהבחירות יעברו. כשהייתי פעיל בתא סטודנטים, לא יכלתי להתרחק. יחד עם שותפי לדרך נלחמתי יום יום מלחמת חפירות עיקשת נגד הטרולים, שדומה היה ששום דבר לא מזיז להם, ואין להם שום עניין באמת, אלא רק בחזרה על מסר והתקפות אישיות, עד שתאבד את שלוותך. בסוף הקמפיין סיכמתי לעצמי שאנשים טובים פשוט יתרחקו מפוליטיקה.

מי שלא מתרחק, צריך לעבור דרך קמפיין שלילי, ולא חשוב מה הוא אומר או עושה, ללא שום התחשבות בצדק ובאמת, העולם יעשה לו זובור. והמתמודדים שנשארים במשחק הם אלו שאו שגם להם לא אכפת – שהם לעולם לא בודקים את עצמם או מייחסים משמעות לדברי הביקורת – או שהם ממילא מוקפים בחבורה שלהם ובכלל לא מקשיבים לצד השני. במילים אחרות, התהליך האבולוציוני של דמוקרטיה מתפקדת מעדיף נרקיסיסטים. ומה הפלא שהכנסת מלאה בהם? דווקא השיטה שאמורה להיות דליברטיבית; דווקא השיטה בה אנו אמורים לבחור נציגים שעיתותם בידם ללמוד את המצב לאשורו ולנהלו בחכמה – דווקא זו השיטה שבוחרת את מי שהכי פחות מסוגל לכך, גם אם כוונותיו טהורות כנהרות גן עדן.

יאיר לפיד הוא דוגמא מצויינת למי שאני משוכנע שחשב שהוא הולך לעשות טוב לכולם. אבל הוא נבחר בעזרת נרקיסיזם וגם מעט הנסיון שלו לתקשר עם הציבור נחנק בשכבות של ביקורת שרובה לא צודקת בתחילת הקדנציה. כל מה שנותר מהכוונות הטובות כעת זה נרקיסיזם. אבל לפיד הוא כמובן לא הדוגמה היחידה.

נשאלת השאלה – מה זה אומר לגבי מפלגה ליברלית אמיתית? כזו שראשה נבחר באמת במטרה לעזוב אותנו בשקט? סביר שגם הוא לא יקשיב לאחרים יותר מדי, אם לא יהיה לנו מזל גדול. אולי התוצאה של זה תהיה דווקא טובה, מפני שכשינסו לשכנע אותו להמשיך עם הקולקטיביזם לטובת קבוצות לחץ, הוא לא ייכנע. ואולי הוא גם יעשה טעויות, כמו שינויים מהירים מדי או במקומות שאינם בעדיפות גדולה. או שהוא ייתעלם ממקומות בהם התערבות מדינה היא מוצדקת (אם מוכנים להודות שיש כאלו, לפחות באופן זמני). נדמה לי שאם התוצאה הסופית תהיה יותר חרות, נשרוד את הנרקיסיזם של מנהיג כזה. לא אכפת לי לנסות.

מחשבה אחת על “נרקיס, מלך הדמוקרטיה

  1. פינגבק: הנחשול של שבט בן-יהודה | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s