הרחק הרחק ליד ביתי

contradiction

השיר "שבחי מעוז", המכיל גם איילת וגם שקד, מכיל גם ביטוי שנראה לי בשמיעה ראשונה כסתירה – "הרחק הרחק ליד ביתי" – והרי בית הוא הדבר הכי קרוב! אבל בקריאה נוספת ברור שאפשר ליישב את הסתירה: הדובר באמת רחוק מביתו, תקוע במעוז בסיני, והשיר הוא שיר געגועים ושביזות. אבל לא כל סתירה נראית לעין אפשר ליישב, אפילו בהרבה יותר מילים. במאמר המדובר של איילת שקד, בכתב העת השמרני* "השילוח", יש שתי סתירות עיקריות – האחת בין חירות למשילות, והאחרת בין מדינה יהודית לדמוקרטית. האם שקד מצליחה ליישב אותן?

קראתי את המאמר היום. ראשית אני מוכרח לתת קרדיט: המאמר כתוב ברמה גבוהה בהרבה ממה שהורגלנו לקבל מפוליטיקאים בעשורים האחרונים. הוא נכנס לעמקן של סוגיות יותר מכרגיל, והוא ממש אומר משהו ומציג עמדות ברורות ומבוססות במידה משמעותית (אם כי לא מוחלטת, כפי שנראה מייד). היא ממעטת ליפול לסגנון היאיר-לפידי של בולשיט המצלצל עמוק (אבל גם לה זה קורה). עם חלק גדול ממנו (החלק הראשון) אני אפילו מסכים. ועכשיו לסתירות.

בחלק הראשון שקד מציבה שתי מטרות לעבודה שלה. האחת היא חרות הפרט, והשניה היא משילות. את חרות הפרט היא מסבירה יפה: היא מאמינה בחכמת ההמונים, ביכולת של הפרט לנהל את חייו ולקבוע את מטרותיו טוב יותר מפקידים מרוחקים, ומביאה דוגמאות שונות לנזקי האסדרה (רגולציה) וחקיקת היתר. אף שלא כולן טובות במיוחד, וחלקן ממש משכנעות את המשוכנעים, אי אפשר (עדיין) לצפות מכל פוליטיקאי להיות טוב בדיבייט. ואגב, זה גם מעלה לי את האמון בכך ששקד היתה מעורבת עמוקות בכתיבה, גם אם נכונה הסברה שהועלתה לאחרונה, שמישהו כתב את זה בשבילה. זה פשוט לא עד כדי כך טוב. שקד אינה מהפילוסופים הבולטים של חרות הפרט, אבל היא בהחלט מראה בקיאות בחומר. טוב, עד שמתחילים לדבר על משילות.

כשאנחנו מתחילים לדבר על משילות, אנחנו קודם כל רואים ששקד לא ממש מסוגלת להבדלה אמיתית בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת:

משילות טובה נמדדת קודם כול במידת האפשרות שבידי שרי הממשלה לקבוע את היעדים עצמם. גורם פוליטי היודע כיצד להביא את הרכבת אל היעד, אבל אינו מסוגל לקבוע את היעד בעצמו, בכיר ככל שיהיה – אינו מושל, אלא קבלן ביצוע; הוא אולי מונה לשר, ואולי הוא גוזר סרטים בסוף הדרך, אבל הוא לא יותר מקבלן.

ובכן, כן. קבלן ביצוע – לכן קוראים לזה "הרשות המבצעת". בישראל התרגלנו לכך שהממשלה והכנסת נמזגות אחת בשניה כה עמוק שהן בעצם רשות אחת; ושתחומי המדיניות הנתונים בידי הממשלה (והכנסת) הם כה רחבים עד שחייבים לנהל אותם מתוך ראייה ריכוזית כלשהי. אך למעשה, שקד רוצה בדבר הבא: שהקואליציה המחזיקה ברוב תתנהל בחופשיות יותר בכנסת, וששליחיה ברשות המבצעת – הממשלה – יקבלו יד חופשית יותר בתחומם, ללא פיקוח האופוזיציה.

עכשיו, לשאלת היחסים בין הרשות המבצעת למחוקקת אפשר להדרש עוד הרבה. אפשר לומר, למשל, שאם נכונה ראייתה הליברלית בנוגע למיעוט החקיקה הדרוש, אז בהחלט חייב להיות גוף נבחר שקובע את כללי המשחק האחידים לכולם, וגוף מבצע נפרד ממנו, המיישם את החוקים שנקבעו ועוסק בניהול מנגנון האכיפה וגופי הקבע הדרושים לאור מה שקבעו נציגי הציבור אך עם גמישות ניהולית בתוך הכללים האלו. אבל זה לא הנושא הבעייתי בעיני. הבעיה האמיתית היא שאיך שלא תסדר את היחסים בין הרשות המבצעת והמחוקקת, התוצאה לעתים קרובות תתנהג בסתירה לחרות הפרט אותה שקד הללה בחלק הראשון.

עריצות הרוב היא מושג ידוע בדמוקרטיות, ובמשטרים קואליציוניים כמו שלנו יש גם מקום רב לעריצות המיעוט. קבוצות שזכו בכוח פוליטי משתמשות בו לכפות את אורח החיים המועדף עליהן בין אם הן בכנסת או בממשלה. את הנושא הזה שקד לא מזכירה ואולי טוב שכך, מפני שכל החלק הבא, המתייחס למתח בין מדינה יהודית לדמוקרטית, עוסק באורח החיים אותו היא רוצה לכפות עלי. בעמ' 17 של ה-PDF היא מתייחסת לכך כ"נורמה המסדירה התנהגות של פרט ושל חברה", ומסתבר שבנושא אחד אין לה בעיה עם זה. בחלק הראשון שקד מתייחסת בזלזול מוצדק לבן גוריון ולכוונתו לנווט את העם לאן שהעם (לדעתו) צריך להגיע ולא לאיפה שהוא רוצה להגיע; בחלקים הבאים, היא בעצמה דורשת "ממשלה הדואגת לאינטרס הציבורי שהעם קבע מהו בבחירתו הדמוקרטית" – כאילו שבן גוריון לא נבחר בצורה דמוקרטית.

[במאמר מוסגר, זהו גם המקום בו שקד חוטאת ביאיר-לפידיות כשהיא מביאה את אמרת הכנף של לינקולן – "כי ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לעולם לא תכלה מן הארץ". המשפט הזה לא אומר כלום (או לחילופין, אומר כל מה שתרצו) כשמדברים על הצורה של משטר דמוקרטי. באמת שלא. הוא בולשיט המצלצל עמוק. תמיד רציתי לומר את זה וסוף סוף מצאתי הזדמנות.]

אך קודם שנדון בנושא החביב על שקד, הבה נמצה את נושא המשילות. מי מפריע למשילות? אם אתם חיים במדינה הזו וקוראים עיתונים אתם כבר יודעים את האפנה הרעיונית בימין: זהו בית המשפט העליון. אותו מפלץ-ביעותים מהגהנום המפא"יניקי תוקע מקל בגלגלי רצון הרוב ומבטל חוקים שחקקה הכנסת, אבירת העם. אך בדיקה פחות שטחית מגלה שני דברים: ראשית, זה כמעט לא קורה. בין הפסילה הראשונה ב-1995 לבין פסילת בתי הסוהר הפרטיים ב-2009, נפסלו רק 5 חוקים (כולל). את הקביעה הזו, אגב, שמעתי גם מיולי אדלשטיין בתפקידו כיו"ר הכנסת, כשביקרתי בכנסת עם תא הליכוד של אוני' ת"א – להפתעתם הרבה של הליכודניקים הצעירים.

גם אם מישהו יחשב ויימצא שבשנים האחרונות נפסלו יותר, זה לא בהכרח אומר שהנטייה להתערבות של בית המשפט גדלה, כמו שאולי זה אומר שהנטייה של הקואליציה הנוכחית לזלזל בחקיקת יסוד גדלה – וחקיקה זו מגינה לרוב על חרות הפרט. למעט מקרי קצה מובהקים כמו פסילת חוק טל, המקרים המועטים של פסילת חוק או חלק ממנו מסתמכים בהחלט על חוקי יסוד. הפסילה הראשונה, למשל, היתה של סעיף בחוק ההסדרים ששלל מבעלי חוב את זכות הקניין שלהם, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – חוק שהתקבל בממשלת אחדות בראשות הליכוד (כשעוד היו בליכוד כמה משרידי המפלגה הליברלית).

האמת היא שמעורבות בתי המשפט, כמעט בכל המקרים, היא מינימלית ונכונה. ומכיוון ששקד משבחת בחלק הראשון את אלכסנדר המילטון ומביאה מתוך מאמרי "הפדרליסט" בהם הוא ושני רעיו הסבירו לציבור האמריקאי את החוקה שאותה עמדו לקבל או לדחות במשאלי עם, אביא גם אני קטע נוסף ממאמרי הפדרליסט, שלצערי נשמט מתשומת לבה של שקד (אף שהזכרתי אותו בעבר, אך שקד כנראה לא קוראת קבועה של "תפרים", לא יודע למה):

במונח חוקה מוגבלת כוונתי לחוקה המכילה כמה חריגות מפורטות מסמכות החקיקה; למשל, שבית המחוקקים לא יחוקק שום חוק המפקיע זכויות, שום חוק שתחולתו למפרע, וכיוצא באלה. אין לקיים הגבלות אלה למעשה אלא באמצעותם של בתי המשפט, שמחובתם להכריז כי כל החוקים הנוגדים את כוונתה המפורשת של החוקה בטלים ומבוטלים. בלעדי כן הרי כל הסיווגים של זכויות מיוחדות אינם ולא כלום.

לפיכך אין שום מעשה חקיקה הנוגד את החוקה יכול להיות בר-תוקף. מי שכופר בזאת כאילו קבע … שנציגי העם עליונים על בני העם גופם. שאנשים הפועלים מכח סמכות רשאים לעשות לא רק את מה שאין סמכותם מתירה, אלא גם מה שהיא אוסרת.

ובכן, כמובן שיש מקום לבחון את המכניזמים המאפשרים פסילת חוק – ממש כפי שיש לבחון את היחסים בין הרשויות האחרות. אך אם אנחנו מעוניינים בהגנה על חרות הפרט, חייבים לעשות זאת בראייה כוללת, לא לפגוע ברשות אחת ולתת כוח אינסופי לאחרת, ויש לבחון את הכל לאורן של זכויות הפרט.

לאחר שסיימנו לדון בסתירה המהותית הראשונה של שקד, אפשר לדון בשניה. אתם יכולים להתחיל לגלגל עיניים את למדתם בבי"ס ישראלי. הנושא הוא "מדינה יהודית ודמוקרטית" – האם יש סתירה או שאפשר ליישב ביניהן? נדמה לי שצריך להיות ברור שזה תלוי מאוד באיך מבינים את המילה "יהודית" ואיך מבינים את המילה "דמוקרטית". שקד למשל מאשימה את אהרן ברק, יו"ר ביהמ"ש העליון לשעבר ואבי תורת האקטיביזם השיפוטי בישראל, שהדרך שלו לעשות זאת היתה לרדד את המונח "יהודי" עד כדי שרוקן מתוכן. וכך אומר ברק (מתוך המאמר של שקד):

ערכי היסוד של היהדות הם ערכי היסוד של המדינה. כוונתי לערכים של אהבת האדם, קדושת החיים, צדק חברתי, עשיית הטוב והישר, שמירת כבוד האדם, שלטון החוק על המחוקק וכיוצא בהם, ערכים אותם הנחילה היהדות לעולם כולו. הפנייה לערכים אלה היא ברמת ההפשטה האוניברסלית שלהם, התואמת את אופייה הדמוקרטי של המדינה, על כן אין לזהות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית עם המשפט העברי. אין לשכוח כי בישראל מצוי מיעוט לא-יהודי ניכר. אכן, ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם אותם ערכים אוניברסליים המשותפים לבני החברה הדמוקרטית, ואשר צמחו מתוך המסורת וההיסטוריה היהודית.

שימו לב למשפט האחרון, שכן הוא מאפיין את גישתה של שקד לבעיה. החלוצים החילונים, בני דור תש"ח, באו לארץ עם ערכה מוכנה של ערכים ליברליים מאירופה, וביקשו לפרוק אותה כאן "מארגזים". אך ערכה זו עצמה, שהתבססה על הוגים ליברליים מסויימים שהיא מזכירה, הגיעה בעצם מהיהדות. הרפובליקה הרומית והדמוקרטיה היוונית, היא מזכירה, לא היו ליברליות. רק הרפורמציה הנוצרית שלפה מההגות היהודית ומוסדות היהדות הדמוקרטיים-מכורח-הנסיבות את ההשראה. זאת היא עושה, כמובן, תוך כדי שבמאמר שלה היא מצטטת תמיד את אותו מילייה ליברלי ואף פעם לא את מקורותנו אנו (ויש מה לצטט), אבל זה סתם עובדה משעשעת בנוגע למאמר. משה פייגלין, למשל, לא היה נופל על זה – הוא תמיד מצטט ממקורותינו את הבסיס לחירות. לא חשוב. מה שחשוב זה שדרך כך שקד מגיעה לפרשנות מסויימת של היהדות, ופרשנות זו היא שמתיישבת עם הדמוקרטיה. למעשה, שקד מקבלת את הגישה של אהרון ברק, אם כי הטעם קצת שונה. גם לפי הגישה של שקד וגם לפי של ברק, לא מתיישבת עם הדמוקרטיה הגישה למהי יהדות המבוטאת ב"חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" שהיא ויריב לוין ניסו להעביר בעבר. חוק זה היה מכתיב לאדם לפי לידתו להנשא בבית דין רבני או לא בכלל, ועוד הכתבות שונות הסותרות את חרות הפרט – גם של מיעוטים אתניים גדולים, כפי שציין ברק, אך גם של הרוב החילוני במדינה המעוניין להנשא כתפישתו, ולא כתפישתה של שקד.

לסיכום – התפיסה של שקד סותרת את עצמה ביחס לחירות הפרט, הזוכה להתעלמות כאשר שקד היא המעוניינת להכתיב את הנורמה. בנוגע ליחס בין האספקט היהודי לדמוקרטי, שקד מצליחה להגיע ליישוב רעיוני מסויים בין השניים, אבל רק על ידי הצגת תוכן מסויים למושג "יהדות" ששונה מהתוכן אותו היא צריכה להוכיח, שיצקה לתוכו בחוק היסוד שהציעה. ולכן, השיפוט שלי הוא זה: כל הכבוד לה על הנסיון המקיף להצדיק את עצמה, והיא מקבלת נקודות לא מעטות אל ההשתתפות, אך עליה לעשות עוד שיעורי בית ולגשת שוב למבחן. ואם היא רוצה מורה פרטי – אנסה להיות זמין…


* שמרני – במובן האמריקאי. כתב העת מיסודה של קרן תקווה, אתם מוזמנים לבדוק בעצמכם את האידאולוגיה של הקרן.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הרחק הרחק ליד ביתי

  1. פינגבק: הוסרה הססמה מהפוסט של אתמול | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s