הדעה המדינית שלי

אחת הקוראות בקשה ממני לכתוב על הדעה המדינית שלי. זה קצת בעיה בשבילי, כי אני משתדל להשאר אגנוסטי לגבי "פתרון סופי" למצב החסה בשטחים. חוץ מזה, אמנם יש לי דעה, אבל אין לי לתרום משהו חדש או חכם יותר ממה שכבר נאמר בנושא, ואני בדרך כלל לא כותב במצב כזה. אבל זה לא אומר שאין לי עקרונות שהייתי רוצה שהדברים יעבדו לפיהם. אז חשבתי לנצל את החג כדי להענות לבקשת הקוראת, ולספר מהם העקרונות האלו ולאן, אולי, הם מובילים מבחינה מעשית.

כבר כתבתי בעבר שני פוסטים בנושאים קשורים. בפוסט לדבר עם חיילים על יחס אנושי טענתי שיש לנו אינטרס לפחות לתת יחס טוב לאוכלוסייה אזרחית בשטחים. בפוסט קודם, שלום, האתגר הרגשי, טענתי גם שיש לנו אינטרס בשלום, ויש לנו סיכוי לקרב אותו אם נעבוד נכון. הטענה האחרונה אולי צריכה הסבר כלשהו.

שלום פירושו קודם כל הפסקת ההרס והמוות, זה ברור. מעבר לזה, הוא יכול להביא לשיתוף פעולה בשלום, ולאפשרות להנאה הדדית של כל צד מהיתרונות היחסיים שיש לצד השני. העובדה שזה לא רק אפשרי, אלא קורה בפועל, מודגמת ביום-יום שלנו, במספר דוגמאות:

  1. השלום הקר עם מצרים וירדן אפשר לנו להוריד את סדר הכוחות של צה"ל ולקצר את שרות החובה, ולפתוח ביחסי סחר (כולל, לאחרונה, מכירת גז לשכנינו).
  2. הנסיגה מלבנון, שהיא לא שלום אלא רק הקטנת עצמת הסכסוך, הורידה אותנו ממוצע נפגעים שנתי של 29 הרוגים ו-88 פצועים בשנה למלחמה אחת עם כ-150 הרוגים. בפריסה על ה-20 שנה שחלפו מאז זה רווח נקי. וזה לפני שדיברנו על הפריחה הכלכלית בצפון. כלומר, הפחתת החיכוך, אפילו ללא שלום רשמי, היא גם אינטרס שלנו.

אף אחד לא חושב שכשכל שאר התנאים שווים מלחמה עדיפה על שלום, חוץ מקבוצה קטנה יחסית של הזויים שחולמים על הקמת בית המקדש השלישי ולא אכפת להם כמה דם יישפך על זה. אבל יש מי שחושב שאינטגרציה חברתית אפשרית ללא שלום. ספציפית, יש מי שרוצים פשוט לספח את השטחים. מתוכם, יש את אלו שפשוט רוצים להשאיר תמיד את המגף הישראלי על צווארה של אוכלוסייה כבושה. שיטה כזו, לדעתי, תקבור את ישראל סופית.

לספח אוכלוסייה כבושה אפשר בשתי דרכים: לתת להם אזרחות או להחזיק אותם כתושבים חסרי זכות הצבעה. האפשרות השניה היא אפרטהייד. אני לא חושב שזה מוסרי. ככל האפשר, לכל אדם צריכה להיות השליטה המקסימלית על חייו, וזכות הצבעה על מי ששולט על מה שנשאר. אבל גם מי שחושב שזה בסדר לגמרי שחייו של אחר שייכים לו, צריך לחשוב על המשמעות הפרקטית של אפרטהייד. אמנם גורמי שמאל קיצוניים משתמשים גם היום במילה הזו כלפינו, אבל רוב הציבור בעולם מבין את ההבדל בין כיבוש זמני לאפרטהייד תמידי, ואנחנו לא יכולים להמר על התגובה של העולם כשההבדל ייעלם. העולם יכול להוריד על הברכיים מדינת אפרטהייד בלי בעיה. דרום אפריקה, שהיתה חזקה בהרבה מישראל, למדה זאת על בשרה. אנחנו יכולים להיות מעצמה אזורית, מדינת היי-טק, מה שתרצו, זה לא יעזור מול חרם עולמי אמיתי. אפילו כשהיינו תחת חרם ערבי בלבד, היינו עניים בהרבה משנהיינו מייד לאחר הסרת החרם הערבי בעקבות הסכמי אוסלו.

הדרך השניה היא לתת להם זכות הצבעה, מה שיהפוך את הערבים לרוב במדינת ישראל. זה רצוי רק אם מה שהרוב הזה יבחר טוב לנו. אם הייתי חושב שערביי יהודה ושומרון יצביעו בעד מדינה דמוקרטית, ליברלית, קוסמופוליטית כמו שהייתי רוצה שישראל תהיה, הייתי תומך בכך בלב שלם. אבל במצב הנוכחי, ראוי לזכור שאנחנו, העם הישראלי והעם הפלשתינאי, נמצאים במקום אחר לגמרי מבחינת התפישות הפוליטיות שלנו, התרבות שלנו, וכן הלאה. שלא לדבר על כך שבאופן כללי הם שונאים אותנו שנאת מוות וגם אנחנו לא מתים עליהם. יהיה קשה לנהל מדינה אחת ככה.

אם שתי הדרכים לסיפוח הן דרכים לאבדון, זה משאיר את פתרון שתי המדינות, שהוא לדעתי היחיד ששווה לחשוב עליו כרגע. למעשה, כבר עכשיו יש לנו מידה מסויימת שלו. חומת ההפרדה וקיומה של הרשות הפלשתינאית הם יסודות הפתרון הזה. אבל הפתרון הזה לא יהיה סופי ללא הסכם שלום.

השאלה הקשה היא האם שלום אפשרי, ובאיזה מחיר. כרגע, נראה שאין נכונות רבה משני הצדדים. אבל העמדה הנוכחית, לפיה ממילא אין פרטנר ואין מה לעשות עד שיהיה פרטנר, מנוגדת לאינטרס שלנו. לכן, אם אין פרטנר, צריך לנסות ליצור פרטנר. אני לא לגמרי יודע איך לעשות את זה, אבל בגדול יש שתי דרכים: בטוב וברע. כנראה שנצטרך את שתיהן.

"ברע" – אני מתכוון להפעלת לחץ בינלאומי ובידוד ההנהגה הנוכחית מהתומכים שלה במדינות ערב. כאן, יש לציין, מי שעשה הכי הרבה בעניין היה בנימין נתניהו. עוד שיטה של "ברע" היא מה שנתניהו וטראמפ התחילו לעשות לפלשתינאים: שיטת המשא ומתן הידועה שבה ההצעה שעל השולחן הולכת וקטנה כל הזמן. ככל שהצד השני ישתהה יותר, כך יקבל פחות בהסכם הסופי.

אבל הרע לא יספיק כי ההנהגה הפלשתינאית לא תוכל לעשות כלום בלי תמיכה מהעם שלה, וכאן צריך להגיע ה"בטוב". ה"בטוב" הוא יצירת הרצון לשיתוף פעולה. יש כמה צעדים אפשריים בתחום הזה:

  1. לשמור על התנהגות מוסרית כלפי האוכלוסייה הכבושה, ככל שהדבר אפשרי. על כך כבר כתבתי פוסט ולכן לא ארחיב. בקיצור: לתחזק את התמונה המתפתחת של ישראל כמקום עם עקרונות של צדק, חרות ושלטון החוק שאין ביו"ש ושהאזרח הפשוט היה רוצה.
  2. לפעול לצמצום ההסתה בערוצים הרשמיים ולפתוח ערוצים נוספים לשיתוף פעולה, סחר והדברות.
  3. לעצור את הרחבת ההתנחלויות. אנחנו לא באמת צריכים אותן, והן תקועות כעצם בגרון הפלשתינאי ומייצרות בעיקר רצון רע.

זה הכל בערך. לא בטוח שכל זה יביא לשלום, אבל הדיווידנד משלום יהיה גבוה, ושווה לנו לנסות. אני לא חושב שאמרתי משהו חדש במיוחד בפוסט הזה, אבל שאלו אותי אז עניתי.

6 מחשבות על “הדעה המדינית שלי

    • תעזוב אתה את הארץ. זו המדינה שלי בדיוק כמו שהיא שלך. נולדתי כאן, גדלתי כאן, ונפצעתי בצה"ל בהגנה על המדינה הזו. אם אתה לא מסוגל לסבול דעות שונות, אתה זה שצריך לעזוב. וחוץ מזה, אני לא חושב שהדעות שלי רדיקליות במיוחד. הן אולי הרבה מחוץ לתיבת התהודה האישית שלך, אבל ממש לא רדיקליות.

      • אני מצטער על פציעתך אבל בשיח הרדוד פוליטית – כלכלית- חברתית .הדעות שלך כמינארכיסט הם כן אאוטסיידריות , ובטח שלי כאנארכו אינדווידואליסט . למה לך להמשיך לחיות במדינה שהיא אוכלת את תושביה חברתית ןכלכלית בעיקר ? אתה עדיין לאומי ? https://leaveisrael.com/ לידיעתך מקים האתר לפני מספר שנים הוא אנארכו קפיטליסט .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s