הבלוג הסולידית עוסק בעיקר באיך אפשר לפרוש צעיר על ידי חיים של חיסכון והשקעה סולידית, עד שניתן לחיות מהקרן ולהתפטר מהעבודה. אצל קוראים רבים היא בטח מעוררת מחשבות על חופים פראיים וצלולים אליהם ניתן להיעלם אז; אצל אחרים בטח עולות תמונות של היום האחרון בעבודה ומה שירשו לעצמם אז. אני, לעומת זאת, חושב על פיצה. ולא סתם פיצה, אלא פיצה ספציפית, שאכלתי בזול יותר משציפיתי.
ישבנו ביחד בחדר בבית גולדמינץ, "שבוע מנהיגות" בבה"ד 1 וחיכינו לפיצה שתבוא. אחרי חצי שעה שהיא לא באה, מישהו מאתנו התקשר אליהם שוב ואמרו לו לא לדאוג. אחרי חצי שעה נוספת, אמרתי לו, "עכשיו אני מתקשר". אחרי שקצת שטפתי את המסכן שענה לי, הוא היה מוכן לתת לי את הפיצה בחינם אפילו, אבל אז כבר קצת ריחמתי עליו והסכמתי להנחה של 20 שקל. הפיצה הגיעה תוך עשר דקות לשער. כשניתקתי את הטלפון, המבטים היו המומים. לאדם בוגר אין מושג למה – אם מישהו לא מספק לך את השירות שהבטיח, צריך לעשות משהו. אבל לחיילים צעירים כמותנו, שרגילים שכולם דופקים אותם, פרץ האסרטיביות היה משהו חדש. והוא הגיע רק בגלל שבדיוק גמרתי ספר אחד שקניתי כשהשאירו אותנו שבת בגלל המצב הבטחוני. "שיבוש תרבות" של קאלה לאסן חולק שורשים רעיוניים עבים עם "הסולידית", למרות שלכאורה הכותבים נמצאים בצדדים מנוגדים של המפה הפוליטית: בוגר השמאל המאוכזב של שנות התשעים מול ליברטריאנית. חזרתי לקרוא אותו לאחרונה. להמשיך לקרוא
תפרים 