התגובה שלי למישהו שמתנשא עלי היא לרוב התעלמות. מה כבר ייצא לי מלהוכיח למישהו שהוא לא כזה טוב כמו שהוא מחזיק מעצמו? שיחשוב מה שהוא רוצה, כל עוד הוא עוזב אותי בשקט. אבל המגננה של פרופסורים ודוקטורנטים ממדעי הרוח כנגד סדרת כתבות "הדור האבוד" מכילה כמה דברים שלא רק משדרים התנשאות כלפי המדעים המדוייקים, אלא הם זורעים בציבור תפיסות שגויות שיעוותו את היחס לרציונליות, לאמת וליושר. לכן החלטתי לכתוב כמה מילים.
הבעיה העיקרית במגננת הרוח היא הטיעון שהולך בערך כך: "כן, במדעים המדויקים מלמדים אתכם מקצוע שימושי; אבל אצלנו – אצלנו תלמדו לחשוב!" הטיעון הזה מתנגש לי ישירות עם המציאות. פגשתי מספיק אנשים בוגרי כל הפקולטות בחיי כדי לומר זאת: היתרון ביכולות חשיבה נמצא כולו אצל בוגרי המדעים המדויקים והנדסה. עכשיו, מכיוון שהפוסט הזה הוא פוסט של מדעי החברה, אני לא בדיוק יכול להציע מדידה של זה, אף שאני יכול לחשוב על דרכים למדוד אם הייתי במדעי החברה. מה שאני כן יכול לעשות, זה להסביר למה הנסיון הסובייקטיבי שלי עם אנשים כנראה מייצג תופעה רחבה יותר.
ראשית יש להסתכל על תהליך הלמידה. בתהליך חניכה טוב, כפי שאנחנו יודעים לא רק ממחקרים פסיכולוגיים אלא גם מכך שמימשנו תהליכים כאלו במערכות לומדות בתכנה (כן, מהנדסים מתעסקים גם בדברים כאלו – למידת מכונה), תאוריה מושווית תדיר עם המציאות ומותאמת לעובדות הקיימות. אני יכול לצפות מזרימה בצינור להתנהג בצורה מסויימת, אבל אני אפתח ציפיות מתאימות יותר למציאות אם גם אסתכל על צינור שקוף ואבדוק. כך אני יכול לחשוב שפרופיל הזרימה בחתך הצינור הוא ריבועי, אבל אז ככל שאני פותח את הברז יותר חזק אני רואה שהפרופיל מאבד את הצורה שלו.
כדי להתאים את התאוריה למציאות צריך מושג ברור של מהי אמת. צריך להבין שטענה יכולה להיות נכונה או לא נכונה, ושום דבר באמצע. עכשיו, זה לא תמיד קל. גם סטודנט להנדסה צריך לשאול את עצמו לא פעם, "מה בכלל צריך למצוא". אבל התהליך השגרתי שמהנדס ומדען (אמיתי) מקיימים תמיד מתחיל בלחשוב מהי האמת, איך למדוד את המציאות ומה יהיה הקריטריון שיבדיל בין אמת לאשליה. כל סטודנט עושה זאת כל הזמן, במעבדות ובשיעורים. כמו בצופים, הוא לומד מתוך עשייה. במדעי הרוח, לעומת זאת, לא תמיד יש אמת שניתן לזהות. כך שהשלב הכי בסיסי בתהליך הלמידה לא קיים. ניתן להעלות השערות בעלמא ולהצמיד להן רציונליזציה כלשהי, עם בקרה נמוכה יותר של המציאות.
כל זה מוביל לכך שה"ביקורת" היא ערך במדעי הרוח שקשור באופן רופף בלבד לביקורת המדעית. וכשהאמת אינה הערך העליון, קל להפוך את הביקורת לקרדום לחפור בו, כשהתורה של מרקס מתקבלת כאמיתית למרות שהבסיס הכלכלי שלה מופרך לגמרי. איך ייתכן שבפקולטות שמלמדות אותך לחשוב, טרם גילה איש כמה מופרכת התורה המרקסיסטית? איך זה שבוגרי תואר שני במדעי החברה יכולים להיות משוכנעים שהפרטה לא יכולה לעבוד, כנגד אינספור דוגמאות שהיא כן עובדת, כשהדוגמה היחידה לרשותם היא הפרטת הרכבת בבריטניה, שלא באמת היתה הפרטה?
מה, לא מלמדים שם לקרוא את שני הצדדים? כי אחד הדברים הבסיסיים בחשיבה רציונלית, כפי שיודע כל מדען ומהנדס, הוא לדעת כמה שיותר מהעובדות הרלוונטיות והניתוחים הרלוונטיים. בפקולטות למדעים מדוייקים והנדסה, חוזרים על ניסויים של מדעני עבר מול עיני הסטודנטים, ודורשים מהם לפני ביצוע מעבדה, להכיר את החומר התאורטי בנושא. במהלך המעבדה, הם נדרשים לשאול לא רק מה האמת, אלא גם איך (ואם) המדידה מסתדרת עם דעות קודמות. להציב במשוואה ולראות אם המשוואה מתקיימת, זה דורש להכיר את המשוואה. ומכיוון שהציוד במעבדות בדרך כלל ראה כמה וכמה סטודנטים, הוא נותן הזדמנות רבה לשאול "למה לריינולדס כן יצא ולי לא".
מה שיותר גרוע, הקרדום לחפור בו הופך גם למסננת: מי שמפגין חשיבה עדרית נכונה בשם הביקורת, מקודם. מי שמפגין ביקורת במובן המדעי שלה, כלומר מנסה לעמת את התאוריה עם האמת – דווקא הוא נעצר.
אבל אולי אנחנו פשוט מדברים על סוג חשיבה שונה? במאמר ב"מידה", נטען שהחשיבה של מדעי הרוח היא רוחבית יותר. אין דבר רחוק יותר מהאמת. כאילו שכל מה שהפיזיקאי עושה הוא לעזוב את המטוטלת ולהפעיל את הסטופר. למעשה, המחקר והלימוד, אפילו לתואר ראשון, עוסקים במערכות דינמיות (ממערכות בקרה לינארית ועד כאוס), בזרימה טורבולנטית, שגם כשאנחנו מודדים את כל שדה המהירויות אנחנו לא בהכרח מבינים את כל מנגנוני הדינמיקה של התופעה, במעברי פאזה ועוד. אנחנו מתעסקים בתחומים אינטרדיסציפלינריים כבר מהשנה הראשונה – המהנדס המכני לומד כימיה, הכימאי לומד מכניקת זורמים, כולם לומדים מתמטיקה – כי המורכבות של הדברים שאנו עוסקים בהם מחייבת ארגז כלים רחב.
לכן, מהנדס או מדען מצויידים מראש בכלים שאותם פיתחו כשהתמודדו עם בעיות כאלה במהלך התואר: אנליזה, סינתזה, קיבוץ וסיכום, הבחנה בין אמת לאשליה, קווי-שגיאה והתפלגויות סטטיסטיות, הצבת קריטריונים. אנחנו פשוט חייבים את הכלים האלו, כי אנחנו משתמשים בהם כל הזמן. האם סטודנט לקולנוע צריך את כל זה? האם הוא חייב את זה כדי לעסוק במקצוע, או שהוא יכול לזייף משהו דומה כדי לעבור את התואר?
בדומה למשל החרדי הידוע, מדעי הרוח מגיעים לגשר עם עגלה, ואומרים לעגלון הפיזיקלי, "תן לעבור, העגלה שלנו מלאה משלך". וכפי שהחילונים התעוררו מאוחר לומר לחרדים שאין זאת כך, גם על המדעים המדויקים להציב מראה מול מדעי הרוח ולומר להם ללא פשרה: אנחנו יודעים שכבד לכם, אבל אנחנו קודם. העגלה שלנו סוחבת את המתודה של דקארט, שאתם זנחתם. את הלוגיקה של אריסטו, שעליה רפרפתם בשנה אלף. את האמת ששכחתם ואת היופי שהשחתתם אנו נושאים במשוואות המסודרות על העגלה שלנו. ואנחנו מובילים כל זאת אל השוק, לרווחת כולם. ולאן אתם נוסעים?
תפרים 
מאמר מוזר. מה למדעי הרוח ולנושאים כמו מרקסיזם או הפרטה? מדעי הרוח עוסקים בעיקר בספרות, היסטוריה וכו'. יש חפיפה בין לזה לבין דיונים חברתיים-כלכליים, אבל הם כמעט אף פעם לא מתיימרים להחליף אותם.
כמו כן אני לא בטוח שמדעי הרוח מתיימרים "ללמד אותך לחשוב". אולי במקומות מסוימים, כמו לוגיקה פורמלית כחלק מלימודי הפילוסופיה, אבל זה לא נמצא ברוב השיח של מדעי הרוח.
בקשר להשוואות בין המתודולוגיה הנהוגה בפיזיקה והנדסה לבין מדעי הרוח, נו, כאן באמת מדובר באלגוריה שמתאימה יותר לשירה.
הטענה שבמדעי הרוח והחברה מלמדים לחשוב הופיעה בכמה מקומות לאחרונה, למשל במאמר דעה הזה בטמקא: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4361624,00.html
גוגל מכיר עוד כמה.
אתה צודק שחלק מהביקורת שלי מופנית בכלל למדעי החברה, אבל מצד שני, נושא ההפרטה והמרקסיזם הוא רק דוגמא, אבל דוגמא שבוגרי מדעי הרוח עוסקים בה לא מעט. הרי אנחנו מסכימים שלרוב הם לא עוסקים במקצוע שלהם, אבל לא מעט מהם מתעסקים בפעילות חברתית. ויש קולנוענים שיוצרים סרטי וידאו-אקטיביזם, משוררים שכותבים שירה מעמדית, וכו'.
תודה על התגובה, תבוא כל יום!