כולנו שמענו בבית ספר את האמירה שבמדינה חופשית, מותר לך לעשות מה שאתה רוצה, כל עוד אתה לא פוגע באחרים. חייבים כמובן גם לחשוב על ההיפך: אם אתה פוגע באחרים, לפי תורה זו, מותר לפגוע בך. לכל הפחות, במידה שמספיקה כדי למנוע את הפגיעה באחרים. עם הצד ההפוך הזה יש בעיה מסויימת. הבעיה היא שבכל אמונה או אידאולוגיה, יש כאלה שרוצים להרגיש שייכים ובכל זאת לעשות מה שבא להם, אז הם מחפשים חורים בחוק. ובאמירה הזו יש חור גדול: מה פירוש "פוגע באחרים"?
כדי לצמצם את הבעיה, פילוסופים ליברלים הגדירו אותה יותר מדוייק כ"עקרון אי התוקפנות". בכך הם הבדילו בין שני סוגי פגיעה. האחד הוא פגיעה השוואתית: מה שהיה לי ללא הפעולה שלך, לעומת מה שהיה לי אתה. פגיעה השוואתית מקיפה המון דברים. למשל, אם אני בונה על השטח שלי בית שמסתיר לך חלק מהנוף, אני פוגע בך, השוואתית. אבל פגיעה השוואתית היא כל כך מקיפה, שהיא מרוקנת מתוכן את החופש לעשות כל מה שלא פוגע באחרים.
כנגדה, קיימת הפגיעה התוקפנית. זוהי פגיעה שלוקחת ממך רק את מה שמגיע לך, מה שהוא זכותך כחלק מהחרות האישית שלך. ספציפית, זוהי פגיעה בחיים, בחרות, ברכוש שלך (והרכוש הפרטי מוכר במחשבה הליברלית כתנאי הכרחי לחרות הפרט). זה בהחלט מקטין מאוד את בעיית החרות ההשוואתית, ונותן תוקף לחרות ההדדית שלנו. הצמצום הזה כל כך חשוב שיש לו שם משלו – עקרון אי התוקפנות. אך אם נסתכל יותר לעומק על התפקוד של חברה חופשית, נראה שגם הצמצום הזה לא לגמרי מספיק.
למה בכלל אנחנו רוצים חברה חופשית? אם למשל היינו יכולים להיות אלה שנותנים את ההוראות בחברה לא חופשית (למשל, ראשי היררכיה משפחתית או מקומית), האם היה לנו עדיף ככה? כנראה שלא. אם נשווה את מצבנו למצב של צ'יף אפריקאי בקונגו, נראה שכל אחד מאיתנו עשיר יותר ממנו, וכנראה גם חי חיים עשירים יותר רוחנית, עם סיפוק, אפשרויות ופתח אל העולם. המדינות החופשיות מצליחות יותר מפני שהן מביאות למקסימום את היכולת לשתף פעולה מרצון, כך שכל אחד מרוויח מעסקאות שנעשות מרצון. השאיפה לרווח היא מהגורמים היוצרים עסקאות כאלה, אבל היא לא מספיקה.
אדגים ברשותכם עם סיפור. ישבתי יום אחד בתחנת אוטובוס, מחכה למונית שרות בשבת, במקום שבו הן לא תדירות כל כך. לידי ישב אחד ועישן. החלטתי לא להעיר לו על עישון במקום ציבורי, למרות שהעשן קצת הפריע לי. החלטתי שאני יכול לסבול את זה. אפילו שוחחתי איתו קצת, מספיק כדי לדעת שהוא לא מחכה למונית שרות. כהרגלי במצבי המתנה הוצאתי ספר ושקעתי בו בינתיים. כל כך שקעתי עד שהייתי מפספס את המונית, אילולי שותפי לספסל העיר את תשומת ליבי לבואה. ברור לי שאם הייתי נכנס איתו לעימות על העישון, הייתי מפסיד את המונית.
בסיפור הזה, אנחנו רואים שהפקתי רווח מאדם אחר, רק מזה שהוא היה נחמד ורצה לעזור. ויכלתי לאבד את הרווח הזה אם הייתי הורס את הרצון הטוב שלו. במקרה הזה הרווח קטן. אבל רווחים מסוג זה כל כך רבים ונפוצים בעולם שלנו, שהם כמעט בלתי נראים. הם כמו שריר בגוף שאפילו לא ידעת כמה הוא חשוב עד שנפצעת באזור שלו. אנשים כל הזמן עושים דברים אחד למען השני. ואפילו בעסקאות שבהם הרווח הוא לשני הצדדים, הרצון הטוב הוא הגריז בגלגלי העסקה. רבים וטובים ממני ציינו, למשל, את הצורך באמון כבסיס לעסקאות בשוק חופשי.
וזה מחזיר אותנו לחוסר שבעקרון אי התוקפנות. מה שחסר בו הוא ההבחנה בין צודק לחכם. להעיר למי שמעשן לידך, לחוקק נגדו חוקים, זה צודק. אבל האם זה חכם? אני חושב שלא. אני חושב שכדי לקיים רמה בריאה של רצון טוב בחברה שלנו, כדאי לסלוח לו ולשכמותו. בכלל, בכל פגיעה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לא רק אם היא פוגעת בי, אלא האם שווה להלחם עליה, או לסבול אותה כחלק מהזכות של האדם השני לחיות את חייו כמו שהוא מבין אותם. צריך לסלוח על פגיעות, כל עוד הרצון הטוב שהסליחה מקיימת או מייצרת גדול יותר מהפגיעה עצמה. זה כולל עישון; זה כולל מוזיקה רועשת בשעות סבירות ואולי קצת יותר; וכיוצא בזה. לעקרון אי התוקפנות, יש להוסיף את עקרון הסובלנות.
כשלא הערתי למעשן שלידי, לא עשיתי זאת מתוך שיקול קר של הנזק מעישון פסיבי מול האפשרות שיעיר אותו כשמונית תגיע. זה העניין בעקרונות: הם נועדו למקרים שאתה לא בהכרח יכול לחשב מראש. עקרון הסובלנות מקש ממך להפנים את זכותו של אחר לחרוג מעט אל המרחב שלך, מתוך הבנה שזה יוצר יחסים טובים יותר בחברה. הוא לא מבטיח רווח מיידי, אבל הוא מקיים רווח סטטיסטי. לכן צריך להפנים אותו כהתחשבות באחר, לא כמסע צלב מוסרי.
מקום חשוב אחד שהעקרון חל בו הוא חופש הביטוי. כנגד העמדה הליברלית שאסור להשתיק בכוח, ישנם ליברלים שמציעים פתרון אחר: אתה לא יכול להשתיק בכוח, אבל אתה יכול להחרים. עסק הביע עמדה שלא מסתדרת לך? אל תקנה שם. וזה נכון שיש לך את החופש לעשות כך, ולפעמים זה הדבר הנכון לעשות. אבל צריך לזכור את הסובלנות: לפעמים המלחמה הצודקת שלך גורמת יותר נזק מתועלת. השימוש הנרחב בחרמות, שהתרחב מאוד בשנים האחרונות, כבר זכה לשם "cancel culture", ונזקיו כבר נראים לעין. הוא פוגע בדבר שאותו אנחנו הכי רוצים שחופש הביטוי ייתן לנו – הצפה של דעות אחרות וטיעונים חדשים שאולי לא היינו חושבים עליהם לבד ושאולי צריך להתמודד איתן. חופש הביטוי דורש גם סובלנות לביטוי. אי אפשר להנות מרווחיו אם לא מוכנים להתמודד עם דברים שקשה לנו לשמוע. לכן גם כשאתה לא מסכים, זכותך להחרים עסק שהמנכ"ל שלו הביע דעה מנוגדת לשלך; טובתך מחייבת שתשתדל לא לעשות זאת.
ביום הכיפורים הזה, אנחנו עסוקים בלהלחם אחד בשני. הקורונה, ההפגנות, בתי הכנסת – החילונים נגד החרדים, הערסים נגד מפגיני הגשרים, לובשי המסכה מול מכחישי המגפה, וכן הלאה. בואו ננסה ביממה הקרובה לחשוב אם חלק מהמחלוקות האלו היה אפשר ליישב מתוך התחשבות ויצירת רצון טוב, לא מתוך דרישת זכותנו הצודקת (כמובן שצודקת, אנחנו תמיד צודקים) ומלחמה ללא כללים בכל השאר.
גמר חתימה טובה.
עוד פוסטים ליום כיפור:
תפרים 
אני חייב לציין שהביטוי "Cancel culture" מתייחס לתופעה הרבה יותר רחבה מאשר חרמות, שהם לכשעצמם לגיטימיים. במסגרתה אנשים יוצרים קשר עם המעסיק של אדם שאת דעותיו הם לא אוהבים ומנסים להביא לפיטוריו, או מתלוננים לראשי האוניברסיטה שבה הוא לומד כדי להביא לסיום לימודיו, או כאשר מדובר באתר אינטרנט מתלוננים לספק האיחסון שלו במטרה להסיר אותו מן הרשת, וכן הלאה. כלומר, מדובר במגמה הרבה יותר תוקפנית ומרושעת מאשר סתם חרם.
הייתי ממש רוצה להסכים איתך. ואני מסכימה עם הנקודה העקרונית. אבל אני ממש לא מסכימה עם הדוגמא. עם הדגומא הספציפית הזאת בנוגע לעישון. לא בנוגע למוזיקה ובטח שלא בנוגע לחופש הביטוי (ובחזרתו של סקוט אלכסנדר ננוחם).
הסיבה לכך פשוטה. גם אני מאמינה בחשיבותם של עקרונות וכללים. ובמקרה הזה, הכלל הוא לנקום במי שפוגע בכך. בדילמת האסיר עם חזרות כשיש רעש, האסטרטגיה המנצחת היא לסלוח פעם אחת, אבל לא לנצח. ומה שהורס מרחבים מלאי סבלנות ואמון זה לא איזו אי סבלנות ערטילאית שבה משמרנות גרידא. זה חוסר הרצון לתת לאנשים לנצל את זה. ומה שצריך כדי להגן על מרחבים כאלו, זה עונשים ברורים למי שהורס את משאבים המשותפים.
ומעשנים עושים בדיוק את זה. בכל תחנת אוטובוס בה עומדים חמישה אנשים לא מעשנים ומעשן, כנראה ארבעה סובלים מהעישון הזה. והם לא מעירים כי "לא נעים". מה שה"לא נעים" הזה אומר הוא שיש סיכוי לא זניח לקבל תגובה מגעילה ממש, וזה לא שווה את זה. אני לא מעירה למעשנים כי זה לא משתלם בתוחלת, אבל אני מתייחסת למעשנים כמו לאנשים שעומדים בצורה שמפריעה לכולחם לעבור – הם אסהולים.
והאנרגיה שאני מוכנה להשקיע בשירות הציבורי של להעיר לאסהולים – מוגבלת. ההבדל בין סביבות אינטרנטיות, למשל, שבהן נעים לכתוב, וכאלו שלא, זה המודרציה. מישהי צריכה להיות לא נחמדה ולהעיר לאנשים ולמחוק, וזו עבודה כפויית תודה.
וזו הסיבה שיש מעשנים למכביד. האסהולים ניצחו. הרוב השותק ממשיך לשתוק ולסבול. הבריאות של אנשים נפגעת. זה דוגמא לאיך האמון החברתי נפגע, לאיך היכולת להתחשבות הדדית נהרסת, לא ההפך.
אני לא רוצה לומר שאת טועה לגמרי, כי כאמור ההתנהגות שלי כלפי המעשן ספציפית היתה אינסטינקט שנובע מעקרון שאימצתי, ועקרונות תמיד יכולים להיות שגויים במקרה ספציפי. אבל בכל זאת אזרום עם אותה דוגמה כדי להראות איך אפשר ליישב בין עקרונות.
יש שני סיפורים שאנחנו יכולים לספר לעצמנו על המעשן: אחד, שהוא אדם חסר התחשבות באופן כללי, ויש לגרום לו לפחד מהתגובה הציבורית כדי שיתנהג באופן נסבל. השני, שמדובר באדם שיכול להיות מתחשב באופן כללי, כמו חברנו מהסיפור, אבל יש לו בעיה ספציפית של התמכרות שמקשה עליו בנושא הספציפי.
הסיפור השני הוא יותר אופטימי (מייחס בעיה למקור ספציפי וזמני תחת מקור כללי וקבוע), ולכן הוא מעודד אותנו למצוא דרכי פעולה טובות יותר, שמתייחסות לסיבות הספציפיות. נוכל למשל לא רק להעיר, אלא להציע דרכים אחרות, או לבוא במו"מ מתוך גישה חיובית ומבינה שלא תהרוס את הרצון הטוב. או לדעת להבליג על המפגש הספציפי בעודנו פועלים בדרכים אחרות לטיפול בבעיה הכללית יותר של התמכרות לסיגריות.
אם אנחנו לא מכירים בעקרון הסובלנות, אין לנו תמריץ רב לבחור בסיפור האופטימי. חבל שכך, כי הסיפור האופטימי אולי דורש מאיתנו יותר מאמץ מחשבתי אבל גם מגדיל את הרווח הפוטנציאלי.
(וכמובן, לאחר שהות ממושכת יותר עם המעשן אפילו הוא עלול להתברר כשגוי, והמעשן עלול להתגלות כחסר התחשבות באופן כוללני. אבל מצאתי שפרודוקטיבי יותר לתת קרדיט עד שהוא אובד מאשר לא לתת קרדיט ולדרוש מאנשים להרוויח אותו).
אני פחות בקטע של לספר סיפורים. כלומר, אני מספרת סיפורים, כמו כל בני האדם. אבל אני מעדיפה לבדוק אותם, במידת האפשר.
אני לא ראיתי שום הבדל בהתנהגות בין מעשנים, לבין אנשים שעומדים בצורה שחוסמת את המעבר, לבין אנשים ששומעים מוזיקה בלי אוזניות ברכבת. כמובן, אפשר לספר סיפור שמעשנים הם מכורים, ואיכשהו זה מונע מהם לעמוד מטר מתחנת האוטובוס בשביל לעשן, במקום להכריח את הלא מעשנים לעשות את זה. אבל, מאיפה הסיפור הזה מגיע? אני לא רואה שום קשר סיבתי בין התמכרות לבין הצורך לעשן דווקא בתחנת האוטובוס, ולא מטר לידה.
ושוב, מה הקשר הסיבתי בין אופטימיות לבין למצוא דרכי התמודדות טובות יותר? CITATION NEEDED. הסיפור הטוב יותר הוא הסיפור שתואם את המציאות, לא הסיפור האופטימי יותר. אפטימיות לא מבוססת עלולה לגרום לנזק. הפנדמיה הנוכחית מדגימה את זה היטב.
אני מעדיפה את הסיפור שלי – שיש אסהולים, שלמין האנושי יש גם את האינסטינקט להיות אסהול, וגם את הנטייה להתנגד לאסהוליות, והנכונות להעניש מי שפוגע בכלל, גם אם זה פוגע באדם הפרטי – אינסטינקט אצילי וראוי להערכה. בל האינסטינקטים האלו מיועדים לקבוצות קטנות, ולא לקבוצות גדולות.
וזו הסיבה שבאינטרנט, רוב הקבוצות הגדולות מתדרדרות ברמת הדיון, אלא אם כן יש מודרטורים שחוסמים את האסהולים ומאפשרים דיון תרבותי. וזה מה שחסר בתחנות אוטובוס. את הנכונות של האנשים לעשות את הדבר הלא נוח ולא נעים של להעיר לאנשים. ואת הנכונות של המתבוננים מהצד לעמוד לטובת האדמין המתנדב, ולא לטובת האסהול התורן.
כי אם יש משהו שמחרב אפשרות לקהילתיות, זה את הנטייה להגן על התוקפן, ולתקוף את הקורבן שהעז לעשות רעש, לייצר מהומה, לא להסכים לסבול בשקט.
פעם חשבתי כמוך, הלכתי לפי עקרון החסד. אבל בתקופה האחרונה גיליתי בדיוק ההפך – שהגישה שלך של לבחור בסיפור האופטימי כי הוא מועיל היא בחירה בעיוורון. וכל מיתוס יוצר שבר כשחומות המיתוס רועדות. עדיף לא לחפש לראות את הסיפור המועיל יותר, אלא את המפה המדוייקת ביותר של המציאות.
רוב האנשים לא אסהולים, וזו רק ההתארגנות החברתית שמבדילה בין חברה שטוב לחיות בה לכזו שלא.
את אומרת שאת לא מספרת סיפורים, ואז את מספרת אחד: שכל האנשים האלו הם אסהולים ושזוהי נטיה טבועה במין האנושי. והסיפור שלך הוא כוללני וקבוע, ולא ממש משאיר מקום לשיפור. זהו סיפור פסימיסטי. ואת אומרת שהוא יותר ראלי, אבל אני יכול לכתוב לך citation needed באותה מידה בדיוק. וזה המקום של פסימיזם ואופטימיזם: הם נכנסים איפה שאין הוכחות (מדעיות), לא איפה שיש. ומיכיון שאני ואת "ראליים" באותה מידה מבחינת היכולת להוכיח, אני רק יכול לומר על אופטימיזם שלפחות הוא עוזר לנו להתמיד, לראות הזדמנויות איפה שפסימיסטים הם עיוורים, ולהיות מודע לניואנסים של המקרה הדורש שיפור. ואת זה דווקא כן אפשר להוכיח [1].
בכל אופן, נסחפנו רחוק מהפוסט הזה. מה שרציתי לומר הוא שהעימות הפנימי שלנו צריך להתקדם מעבר ל"הסיכוי לגרום למעשן להפסיק נגד המאמץ שיגרם לי לעשות זאת", ולשקול גם את התועלות/נזקים האחרים שמשתתפים כאן: בניית רצון טוב ושמירה על גבולות גזרה לחרות הפרט. אם לאחר שיקול כל אלו את לא מסכימה איתי עדיין בדוגמה הספציפית של המעשנים, זה בסדר גמור. גם אני לא מסכים איתי לגמרי (כי אני לא חושב שכל המעשנים אותו הדבר וגם לא כל המצבים בהם אנו נפגשים). אבל ייתכן שבנושאים אחרים של חדירת פרט אחד לשטח הקדוש של רעהו, תמצאי ששווה לסלוח למען התועלות הנוספות. ואם כן, עשיתי את שלי.
־־־־־־־
[1] Seligman (2006). Learned Optimism, Random House USA Inc
להפך. אני מספרת על איך מיעוט קטן הם אסהולים, אבל הם יכולים להרוס הכל לכולם אם לא עוצרים אותם. זה סיפור שמשאיר המון מקום לשיפור.
וזה העניין, ה"אופטימיות" שלך נראית לי מאוד פסימית. איכשהו, הצלחת להפך סיפור שבו יש מיעוט קטן ומרושע ורוב אינרטי, לסיפור שבו הרוב מרושע.
ואם תצליח לרגע לסובב את הושלחן ולהסתכל על זה מנקודת המבט שלי, האופטימיות שלי מאפשרת לי לראות את מה שאתה לא רואה – את איך אפשר באמצעות כללים פשוטים להפוך את החברה האנושית למקום טוב יותר לחיות בו.
אנסה לאמלק: אני חושבת שרצון טוב ואמון הדדי הוא משאב מאוד מאוד חשוב, הבסיס לחברה המודרנית כמו שהיא, מה שמבדיל, למשל, את רוסיה מאירופה. ובדיוק בגלל זה אני רוצה לשמור עליו – על ידי הענשה של מי שמפר את הרצון הטוב הזה בצורה בוטה. כי האיום הכי גדול על הרצון הטוב הזה הוא קיומם של אדם או קבוצה שבצורה ברורה ובוטה נוהגים שלא ברצון טוב, ולא קורה להם כלום.
אפילו יש דוגמא אקטואלית – הסג רהתמוטט,ב מידה רבה, כי המגזר החילוני ראה שהחרדים (והערבים, אבל רוב הישראלים לא חושבים על ערבים בתור חלק מהקבוצה שלהם אז לא ממש אכפת להם מהם, לטובה ולרעה) מפרים סגר. מידת הכעס והתרעומת והמרמור שזה יצר הבהירו – אי אפשר לאכוף אכיפה סלקטיבית. אנשים יתקוממו. וזה למרות שה"פרס" שמפרי סגר זוכים לו זה מחלה קשה ומוות. לא ממש פרס שאנשים חפצי חיים אמורים להאבק על הזכייה בו…
בעיני הסיפור ה"אופטימי" שלך מונע ממך לראות הזדמנויות. כי הן לא מתאימות לפרדיגמה ה"אופטימית" שלך.
העונשים למי שבברור אסהול ומזיק לציבור, הם בדיוק מה שמאפשר את הסליחה, ואת יצירת המרחב הציבורי שיש בו אמון.
את אומרת שאדם הוא אסהול לגמרי או לא אסהול לגמרי. זה המימד הכוללני במה שאת אומרת. הדוגמא שלי הראתה שזה לא ככה. שאדם יכול להיות נחמד ונדיב בדברים מסויימים, ומציק בדברים אחרים. כשרואים את זה בצורה השניה, זה מאפשר לנו יותר דרכים לגשת אליו מבצורה הראשונה, שבחלקן אולי נרוויח יותר.
הדוגמא של החרדים לא בדיוק מתאימה לנושא הפוסט הזה, מפני שמדובר על ציבור רחב שאנחנו לא יכולים להגיע אליו בצורה הכי ניואנסית (לפחות במקרה הזה), וכן, לפעמים הנזק שהם גורמים מצדיק תקיפות, אפילו במחיר של אבדן רצון טוב, במיוחד כשבמקרה הזה לא ברור כמה ממנו היה ממילא.
לכן, אני מסכים אתך שבאמצעות כללים פשוטים אפשר להפוך את העולם למקום טוב יותר, אבל גם אסור שהכללים האלו יהיו נוקשים מדי: צריך לזכור שעקרונות הם למצבים בהם אין לנו יכולת או זמן לראות ולחשב את הניואנסים, הם כלי שעוזר לנו להחליט, לא כלי שאמור למנוע מאיתנו סוגים מסויימים של החלטות. לכן אחד הכללים הפשוטים שלי הוא לתת ל"פשעים" קטנים לעבור בשקט. זה גם מגייס רצון טוב, וזה גם שם גבולות לעריצות של עקרון אי התוקפנות (ועל זה אולי ארחיב בפוסט אחר).
אני אומרת שאסהולים מתנהגים כמו אנשים נחמדים בהינתן התנאים הנכונים. (וברור שגם אסהולים מתנהגים כראוי בנסיבות אחרות. אני פשוט עדיין חושבת שהם אסהולים) מה הסיגנל ומה התיקון?
אבל אתה מבין כללים בצורה שונה מאוד ממני. כי אני לא רואה שיש בעיה של אנשים שנצמדים מידי לכללים. להפך. מה שאני רואה שבהרבה מידי מקומות נותנים למי שצועק חזק יותר ומתנהג מגעיל יותר הטבות. מחריגים אותו מהכללים, נותנים לו שירות טוב יותר, מתנהגים אליו נחמד יותר וסולחים לו התנהגויות שלאדם נחמד יותר לא יסלחו. יוצרים תמריצים להתנהג רע. ואכן, ידיד שלי הלך לסניף בבנק והתחיל לצעוק, כדי לעקוף בירוקרטיה. לא כי הוא אסהול, אלא כי זאת הדרל הכי יעילה לקבל יחס סביר. כשמתמרצים התנהגויות אסהוליות, מקבלים אסהוליות.
עולם שבו לקוחשצועק בסופר מקבל החרגה מהכללים ופיצוי שלא מגיע לו הוא עולם רע יותר ועם יותר לקוחות צועקים, מעולם שבו הוא לא מקבל כלום. ועולם בו האבטחה מציאה אותו החוצה, או שמונעים ממנו להכנס לסופר, הוא אולי עולם טוב עוד יותר. לא יודעת, עוד לא הגענו אפילו לעולם שבו לא נותנים פרסים על התנהגות רעה, בניגוד לכל היגיון סביר…