כל המהומה הזו סביב רציונליות

לא ממש נדיר היום לראות מישהו קורא ברחוב או באוטובוס את "לא רציונלי, ולא במקרה". יש הרבה מחקר על "אי-רציונליות", לפי הגדרה מסויימת של רציונליות, ואף זוכי פרס נובל בתחום. התרגום של זה למישור הפוליטי הוא קצת מוזר. תורת הכלכלה פיתחה במשך זמן רב תאוריות, כלים ותחזיות המבוססות על ההנחה שהאדם רציונלי. ה"חברתיים", שמניחים שכל הכלכלנים הם קפיטליסטים מפני שהם מבינים שכסף לא גדל על עצים, שמחים עד אין-קץ למצוא פגם בתורת הכלכלה, כי אז הם יכולים ליישם את הפגם הלוגי שנשמע בערך כך: "כמה כלכלנים טועים, כל הכלכלנים קפיטליסטים, לכן הקפיטליזם מוטעה." עוד מסקנה מעניינת של החברתיים היא "אנשים לא רציונליים, לכן הם לא יודעים מה טוב בשבילם, לכן מישהו צריך לנהל אותם".

הליברלים, מצידם, גם מוזרים. למרות שהם יודעים שהכלכלנים בארץ הם במידה רבה תומכי קיינס, שמספק את הרציונליזציה העיקרית להרחבה "חברתית", עדיין אתה רואה אותם יוצאים בשצף-קצף להגנת הרציונליות כפי שהשתקפה בכלכלה עד לא מזמן, מכיוון שהם רוצים לתמוך בהיקש ההפוך: "האדם כן רציונלי, לכן הוא יודע מה טוב בשבילו, לכן לא צריך לנהל אותו." וזה בנפרד מהשאלה המתבקשת, למה בכלל צריך להיות אכפת לאלו שיודעים מה טוב בשבילם מאלו שלא יודעים. הבעיה אצל שני הצדדים היא שהם מניחים שרק הרציונליות יכולה להגיד לאדם איך לפעול. האמת היא שהרציונליות חשובה, אבל היא לא עובדת לבד.

לשם התחלה, מה היא רציונליות? וויקיפדיה מגדירה את הרציונליות כך:

It is a normative concept about the reasoning in the sense that rational people should derive conclusions in a consistent way given the information at disposal. It refers to the conformity of one's beliefs with one's reasons to believe, or with one's actions with one's reasons for action. However, the term "rationality" tends to be used differently in different disciplines, including specialized discussions of economics, sociology, psychology, and political science. A rational decision is one that is not just reasoned, but is also optimal for achieving a goal or solving a problem.

בקיצור, החלטה רציונלית היא החלטה שנובעת בתהליך של הפעלת הגיון, ומביאה לתוצאה אופטימלית עבור בעיה כלשהי. ומכאן עולות שתי שאלות: ראשית, מהו פתרון אופטימלי; ושנית, האם רק (או בכלל) חשיבה הגיונית יכולה להביא לפתרון אופטימלי.

האנשים שכותבים ספרים על כמה האדם לא רציונלי אוהבים להזכיר את תורת המשחקים. בתורת המשחקים יש לנו, בין השאר, דילמות שיש להכריע בהן, ושיטת ההכרעה של "שחקן רציונלי" היא ע"י בחירת האופציה הטובה בשבילו בכל רגע נתון, בהתאם למידע שבידו. לא קשה להראות שאסטרטגיה כזו אינה אופטימלית. במלחמת העולם הראשונה, הפעולה הרציונלית לפי הגדרת השחקן הרציונלי, היתה עבור ארטילריה של צד אחד לכתוש ללא רחמים את הצד השני. התוצאה של פעולה כזו, כשהיא ננקטת ע"י שני הצדדים, היתה השמדה הדדית. עם זאת, במקומות שבהם החפירות לא זזו הרבה זמן, הצדדים נקטו בפעולה שהביאה לתוצאה שלא היתה אופטימלית לאף צד (השמדת הצד השני), אבל היתה טובה יותר לשני הצדדים: כוחות הארטילריה החטיאו בכוונה אחד את השני, וכך המערכה לא הוכרעה, אבל החיילים נשארו בחיים.

הדוגמה הזו מדגימה שיש כמה סוגים של פתרון אופטימלי: פתרון לטווח הקצר, שלא תמיד ניתן להשיגו, ופתרון לטווח הארוך. תורת המשחקים, כפי שצויין בתגובות, חוקרת את הטווח הארוך בתת-תחום של משחקים חוזרים. אפשר להבין ממנה שאדם צריך לדעת מתי עבודה לטובת כולם טובה לו יותר מעבודה לטובתו האישית – וכאן המקור לכך ששיתוף פעולה, פשרה, והסכמה לחוקים שווים הן כולן אסטרטגיות רציונליות, גם אם הן דורשות מאדם לוותר על טובתו המיידית. אבל הדוגמה הזו, או השיטה בכלל, לא אומרות לנו מתי אלו אסטרטגיות טובות ומתי לא. כך שרק דחפנו את הבעיה שלב אחד כלפי מעלה: כדי לבחור אסטרטגיה אופטימלית אנחנו צריכים לדעת מתי אנחנו חייבים להתפשר, ומתי אפשר לא להתפשר.

מה שעוד אנחנו לומדים מדוגמת הארטילריה, זה שיש עוד כלים מלבד חשיבה הסקתית-הגיונית שעוזרים להגיע לתוצאות אופטימליות: למשל אמון, אופטימיזם, יצר נקמה במי שמפר את הכללים, מוסכמות חברתיות. החיילים במלחמת העולם הראשונה לא יכלו לתקשר עם אויביהם בצד השני ולהגיע להסכמות או לקבל מידע על נכונותם להתפשר, ורק באמצעות מנגנונים שנמצאים מחוץ להגדרה קצרת-הטווח של תורת המשחקים, נוצרו הסכמות.

הכלים האלו, כפי שמתואר בספר "האטום החברתי", הם בעצם כלי החשיבה העיקריים שלנו לטווח רחוק. במקום איסוף כל המידע באופן מסודר, קיטלוגו והסקת מסקנות, אנחנו עובדים בשיטה איטרטיבית של ניסוי וטעיה: אנחנו מתחילים ממה שלימדו אותנו, ואז או שאנחנו מנסים דברים חדשים או (המקרה הכללי) מסתכלים על חברים שמנסים דברים חדשים – ומאמצים את מה שעובד. מכיוון שלמעשה אין דרך לאסוף ולעבד את כל המידע הרלוונטי אפילו להחלטות הפשוטות ביותר, כלים רגשיים וחברתיים הם קיצור דרך שבלעדיו לא נוכל בכלל לקבל החלטות. יש מקרה מפורסם בנוירולוגיה של אדם שנפגע במרכזי הרגשות במוח בלבד – אותו אדם לא היה מסוגל לקבל אפילו את ההחלטה הכי פשוטה, למרות שהוא ידע לנתח הכל (מקרה זה ודומים אפשר למצוא בספר הטעות של דקארט שכתב ניורולוג שעסק במחקר מקרים כאלו).

אבל אנחנו גם יודעים שכל הכלים האלו עלולים להוביל אותנו גם לתוצאות גרועות ביותר כשהם מופעלים ללא בקרה של חשיבה הגיונית: מעגלים של נקמת-דם, פראייריות מצויה, הערכת-יתר של יכולותינו, וכן הלאה. ואנחנו יודעים שקטלוג ההטיות הפסיכולוגיות שאנחנו חשופים אליהן מבטיח שלא תמיד תחושת הבטן שלנו תהיה הדבר הנכון. לכן אנחנו מגיעים סוף-סוף למסקנה העכורה אידיאולוגית, אבל בלתי-נמנעת: רק השילוב הנכון של מנגנון החשיבה האינטואיטיבי עם הלוגי יכול להביא לתוצאות מיטביות.

לדעתי, אם מחפשים את השיטה שהמסקנה הזו מצדיקה, ליברליזם קלאסי הוא התשובה הקרובה ביותר. זה מפני שרק לפרט יש את המוטיבציה לחפש את השילוב הנכון בין שני התהליכים האלו, על מנת לשפר את מצבו, ולו יש את המידע הנכון להפעיל תהליך לוגי כלפי עצמו. אנשים שלא שואפים לשפר את מצבם – כאלו אנחנו מוצאים בעיקר איפה שהתפתחה תלות במערכת הרווחה של המדינה. מלבד חופש הפרט שדוחף את תהליך הניסוי והטעיה, יש את חופש הביטוי שעוזר לנו ללמוד מחברים ומחיש את התהליך. כך, גם ללא צורך ברציונליות במובנה המתמטי, האנושות צועדת באופן עקבי קדימה.