חוק הסופרים – סקר ספרות

אמנם הספינה כבר הפליגה, אבל יום אחד כשנעמוד מול הקטסטרופה נצטרך להבין איך זה קרה ולבחור במדיניות שתתקן את הנזק במקום להחמיר אותו, ולכן עדיין חשוב להבין את הנזק. בהקשר זה הגיע הזמן לסגור חוב: בדיון על החוק להגנת סטימצקי ("חוק הסופרים"), אמר לי אחד מבני שיחי שהכל טוב ויפה בלוגיקה שלי, אבל הוא רוצה לראות מחקר אקדמי מסודר שתומך בדעתי, ולא רק דו"חות של ארגונים עם אג'נדה ברורה. הביקורת היתה הוגנת אבל הזמן היה לחוץ, אז רק עכשיו הגעתי לזה. בשבוע-שבועיים האחרונים אספתי את כל החומר שיכלתי למצוא בנושא, ובפוסט הזה אני מסכם את מה שמצאתי.

הספרות בתחום חושפת שלשה נושאים עיקריים: עומק הבורות, הפגיעה בקורא השולי, ונושא הפסימיזם התרבותי ותפקידו בבחירת מדיניות גרועה. נתקוף כל אחד בתורו.

בלבול, בורות והטיה

בהתחלה חשבתי שאני פשוט לא מצליח למצוא את המילים הנכונות לחיפוש מאמרים. אחרי הכל, נסו לחפש משהו שהמלה "ספרות" או "ספר" מופיעים בהם, ולמעשה חיפשתם משהו על הכל. "קיבוע מחירים בשוק הספרות" – נותן כל דבר שהוא ספרות על קיבוע מחירים. בסופו של דבר הצלחתי למצוא כמה מאמרים. מסקר הספרות שמופיע בתחילת כל מאמר אפשר ללמוד משהו על מצב המדע. המאמר של לוילנד ורינגשטד לימד אותי שהבעיה לא אצלי. רוב המאמרים, הם אומרים, מתרכזים במערכות מחירים אך לא בהשפעות התרבותיות. מעט מאד מחקר מסתכל על התמונה הכוללת. בנוסף (הדגשה שלי),

Not only is implementation of literary policy affected by lobbying by the economic interests concerned, as pointed out recently in a study of the book price system in Japan (Endo 2006); the same is the case for some of the literature on the cultural effects of this policy as well. Thus, in the literature available it is quite hard to determine where literary policy ends and special interests begin.

למעשה, בשנים האחרונות אפשר להצביע רק על שני מקרים שבהם מדינה ביטלה את חוק סטימצקי המקומי בשנות ה-90, כך שמחקר אמפירי על ההשפעות של המהלך נכתב בשנות ה-2000. האחד הוא המקרה של נורבגיה, שנסקר במאמר של לוילנד ורינגשטד. בנורבגיה היה נהוג הסדר קיבוע מחירים בשנים הראשונות כמו שנקבע אצלנו. ההסדר לא בוטל, אבל הוחלף בהסדר מקל יותר, שהולך יותר לכיוון שוק חופשי. השני הוא המקרה של בריטניה, שביטלה את הסדר קיבוע המחירים בשנת 1997.

זה לא המאמר היחיד שממליץ בחום על מחקר נוסף בתחום לפני שמסיקים מסקנה כלשהי. כל זה צריך להעלות שאלה אחת ברורה: אם כמעט ואין מידע אמין על תוצאות החוק, על מה, לעזאזל, מסתמכים תומכיו? על כוונות טובות? על Wishful thinking? על אליטיזם בלתי מרוסן? נגיע לעסוק בכך בחלק השלישי של הפוסט.

הקורא השולי נזרק לכלבים

אם יש משהו אחד שברור, הוא שתחת חוק הספרים, הפרודוקטיביות יורדת – מספר הכותרים ומספר הספרים הנקרא יורד. בנוסף למאמר הנורבגי, אנחנו רואים זאת גם בדו"ח של המשרד הבריטי לסחר הוגן [PDF] שבדק את המקרה הבריטי. אבל המקרה הנורבגי מוסיף עוד פרט מידע: הספרים שמכירותיהם ומספר הכותרים שלהם עלו יותר עם דילול ההסדר היו מז'אנר הסיפורת (כלומר לא ספרי עיון), ובמיוחד בז'אנרים של מותחנים וספרות שיש בה גם ערך בידורי.

המסקנה העיקרית שלי מזה היא שהקוראים שהצטרפו למעגל עם דילול החוק היו בדיוק האנשים שמבחינתם השיקול אם לקרוא ספר או ללכת לראות תכנית ריאליטי כלשהי אינו חקוק בסלע. אם המחיר טוב, הם יחפשו ערך בידורי בספר, ואם לא – הם ימצאו אופציות אחרות. אלו שתמיד יקראו – החוק לא משפיע עליהם, הם פשוט משלמים יותר. אבל דווקא הקורא השולי, שיכול להיות בתוך המעגל התרבותי של הספר או מחוצה לו – דווקא הוא נפגע מהחוק. ולא, אני מתקשה להאמין שהקורא השולי החליף את הספרים בביקור בהופעת בלט מודרני.

את השאלה אם צפיה בטלוויזיה טובה יותר תרבותית מספרים או לא אני משאיר מחוץ לדיון כרגע. בוודאי שיש טיעונים לשני הצדדים. אבל עבור מי שמאמין שלקריאה יש ערך של פיתוח עצמי, החשפות לרעיונות חדשים וכו', גם בספרים שאינם פרי עטו של זוכה פרס נובל, המצב אחרי חוק סטימצקי נראה כפגיעה בתרבות, ובדיוק באנשים שהכי חשופים לפגיעה.

פסימיזם תרבותי

במהלך סקר הספרות נפלתי על מאמר של פרדריק ון דר פלוג, שנקרא פשוט "מעבר לדוֹגמה של הסכם מחירי הספרים המקובעים". זהו מאמר אנליטי כלכלי, שמתייחס למיתוסים רבים של חסידי הקיבוע ומראה בעזרת ניתוח של היצע וביקוש כיצד חוק סטימצקי פוגע בתועלת החברתית הכוללת. מכיוון שמדובר בניתוח אנליטי, הוא לא מספק את המידע האמפירי שאנחנו מחפשים. מה שהוא כן עושה, זה להפנות אותנו לספר "בשבח התרבות המסחרית" מאת טיילר קואן. בספר הזה אנחנו מקבלים סקירה היסטורית של הנסיונות לדכא שימוש "מסחרי" בדברים תרבותיים, מתוך טענה שהמסחריות הורסת את התרבות. הנה דוגמה:

Opposition to literary commercialization, usually combined with cultural pessimism, has been common since the invention of the printing press. Each new development in the craft – the book, the printing press, the proffession of authorship, the novel, the newspaper serialization, the contemporary mass-market paperback bestseller, and the chain bookstore – has been said to signal impending decline in literary quality. Not all writers have held these pessimistic attitudes. some have celebrated the meeting of minds that occurs when books are published, sold, and read.

המונח "פסימיזם תרבותי" מכיל בתוכו הרבה. עצם השימוש בפסימיזם/אופטימיזם מלמד על חוסר וודאות. מדובר בהערכות של המצב הקיים והתגלגלותו לעתיד כלשהו, שלא מבוססות על עובדות גרידא. אם הכל היה מוכרע ע"י עובדות, לא היה צורך בהערכות. אבל מי נותן את ההערכה הנכונה יותר, הפסימיסטים או האופטימיסטים? האם הציבור מטומטם, קונה 4 ספרים ב-100, קורא אחד ומשתמש בשלשה כנייר טואלט? או שמא הציבור רוצה לצרוך בידור תרבותי יותר והתרבות המסחרית היא זו המאפשרת לו זאת, כפי שראינו בסעיף הקודם? תשובתו של קואן (הדגשה שלי):

The literary pessimist were at their strongest when criticizing the bad effects of commercialization and at their worst when suggesting alternatives. The pessimists pointed out correctly that the commercialized literary world is far from perfect. Profit incentives are sometimes corrupting, critics are often spiteful, and some great works get lost in the shuffle. Dollars need not respect aesthetic quality. The literary pessimist, however, presented only one side of the picture. They drastically underestimated the benefits of competitive incentives, financial independence for the writer and decentralized literary production and criticism. The printing press, the bookstore, the book club, and the library, with their low upfronnt costs, offer authors numerous lucrative outlets for their ideas, and help bring these ideas to readers.

פסימיסטים שרואים רק חצי מהתמונה? מי היה מאמין. אבל הפסימיזם הזה גורם נזק. כפי שהתרבות המסחרית הביאה לנו את הספר העממי, ובעוד הכלבים של הפסימיזם התרבותי נובחים השיירה התרבותית עברה לטובת כולנו – הפעם הם מצליחים. חמושים בהרבה כוונות טובות, הם שוכחים את מה שכל איש ספר צריך לזכור – שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. ומפני שכפי שראינו, אין להם על מה להסתמך בדעה שיש לרסן את השוק, ומפני שהם גורמים נזק ברור לפחות לקוראים השוליים, אלה שהכי אנחנו צריכים לעזור להם לקבל תרבות גבוהה יותר – עלינו לקרוא להם לזנוח את תמיכתם בחוק סטימצקי, וללמוד קצת להפעיל אופטימיזם. ובינתיים, אנחנו נצטרך להגיש להם כל פעם את חצי התמונה שהם מסרבים לראות, כי אחרת הם גורמים נזק.